אנו מוצאים תופעה מפתיעה בתאור פרשת שמות, "וישימו עליו שרי מסים למען ענתו בסבלתם ויבן ערי מסכנות לפרעה את פתם ואת רעמסס: וכאשר יענו אתו כן ירבה וכן יפרץ ויקצו מפני בני ישראל: ויעבדו מצרים את בני ישראל בפרך" (שמות,א,יא)

 

המצרים פועלים לדיכוי בני ישראל, מטילים עליהם מיסים ועבדות, ומקבלים תופעה הפוכה, עם ישראל דווקא מתרבה. ואז התגובה המצרית "ויקצו מפני בני ישראל" מפרש רש"י שהמצרים קצו בחייהם, כמו מאסו בחייהם. הכלי יקר אומר שהמצרים נמשלו בעיני עצמם לקוצים, פרוש המצרים חשבו שהאל כבר לא חפץ בם, ומעוניין להחליפם בעם ישראל, והם המצרים יהיו כקוצים מושלכים מן הארץ.

 

דוגמא נוספת לכך אנו יכולים לראות עם רבקה אימנו, האומרת ליצחק בעלה "קצתי בחיי מפני בנות חת, אם לוקח יעקב אשה מבנות חת כאלה מבנות הארץ למה לי חיים"(בראשית,כז,מו). חייה של רבקה אימנו לא שווים אם יעקב יתחתן עם בנות חת,את זה אנו יכולים להבין.

 

 אבל לא מובן למה חייהם של המצרים לא שווים בעיניהם, מה אנו הפרענו להם לחיות?

 

אנו יכולים להבין שיש למצרים תסכול לנוכח העובדה שהתוכנית שלהם לא עובדת, הם קיוו לשחוק את בני ישראל באמצעות מיסוי גבוה, וכך גם לצמצם את הילודה, וקיבלו תוצאה הפוכה, אבל כיצד התסכול הגיע למאיסת חייהם?

 

נראה לומר שהרשעים נשחקים דווקא לאור הצדיקים, דווקא כשהם רואים שישנם שחיים אחרת מהם, חיים חיי מוסר וצדק, לא נשחקים מהצרות ואף מודים על הרעות, זה מאיר להם כמה בחושך הם יושבים, כמשל ניתן לחשוב על אנשי המערות שמתוך שהתרגלו לחיי חושך, הם לא מרגישים בהם כה רע, אבל המפגש עם האור מסנוור אותם, משגע אותם, והם מאבדים את טעם החיים. 

 

ישנם אנשים שמגדירים את מטרתם בחיים ליהנות כמה שיותר, רצים כל חייהם אחר התאוות והחמדות, וכידוע אוהב כסף לא ישבע כסף, ומי שיש לו מנה רוצה מאתיים, מאתיים רוצה ארבע מאות, בלשון חז"ל "משביעו רעב" (מסכת סוכה נב,ב) כמה שהאדם מנסה למלא את תאוותיו יותר, נעשה רעב יותר. מה תהיה תגובתם של אלו כאשר יראו אנשים השמחים בחלקם, גם אם חיים חיי עוני וסבל?

 

המצרים גורמים סבל לעברים כדי לענות אותם, כמו שנאמר "וישימו עליו שרי מסים למען ענתו בסבלתם". הסבל הוא תאור המציאות, והעינוי הוא צורת ההתייחסות הצפויה לסבל, מהמבט המצרי, אבל באמת היחס שלנו לאירועים, נתון לחופש הבחירה, אפשר גם לא להתענות מהסבל. כאשר המצרים ראו שהתגובה הישראלית היתה דווקא התחזקות והתרבות, תפיסת עולמם התנפצה, חייהם איבדו את טעמם.

 

אלה שלא מובן אם כן, למה התגובה המצרית היתה " ויעבדו מצרים את בני ישראל בפרך"?

מה הקשר בין מאיסת המצרים בחיי עצמם לבין החרפת השעבוד של ישראל?

 

עונה על כך הרב חרל"פ זצ"ל בספרו נימוקי המקראות(עמוד קטו), תשובה מדהימה וזה לשונו:

 

"אולם בא זה ללמדנו דעת, שאי אפשר למרר חיי הזולת אלה אם כן מזלזל גם בחיי עצמו, כי כל המוקיר חיי עצמו, מוקיר גם חיי אחרים, ומי שמזלזל בחיי אחרים סימן הוא שמזלזל בחיי עצמו, ולכן מפני שהמצרים קצו בחייהם, יכלו אף למרר את חיי בני ישראל"

 

הדוגמא המודרנית שעולה לכך, של המחבלים המתאבדים, לאחר שחייהם אינם חשובים בעיני עצמם, הם גם מנסים לקפח את חיינו אנו.

 

הרשעים חושבים שאם הם יהרסו לצדיקים את החיים, כביכול ישתפר מצבם, הם בורחים מעצמם ומשליכים את הבעיות על זולתם. ולעומת זאת הדרך המומלצת לנו מחכמינו, להחזיר אל עצמנו חזרה את מבטנו על הזולת, לבחון את עצמנו מדוע חרה לנו בראותנו את הזולת מתנהג בצורה מסוימת, מה עלינו לשפר בעצמנו וכדו'.