פרעה בפיג'מה באמצע הלילה | אליעזר היון

• הדפסה
• דואל

מבוכה ברחובות מצרים
פרעה בפיג'מה באמצע הלילה

בחצות הלילה הוכו באורח מסתורי כל בכורי מצרים, מאדם ועד בהמה * פרעה, בכור בעצמו, העיר את עבדיו, והחל להתרוצץ ברחובות אחר משה ואהרן * קודם לכן רוצח פרעה את שריו ויועציו הבכירים שיעצוהו לא לשלח את העם * לבסוף, מתחת לחלון ביתו של משה מתחנן המלך לפניו: "קומו צאו מתוך עמי" * משה בתגובה: "וכי גנבים אנו שנצא בלילה – נחכה לבוקר"


שבר וצעקה במצרים: בחצות ליל החמשה עשר בניסן, מתים באורח פתאומי בכורות מצרים כשהמגפה המוזרה אינה מבחינה בין בכור אדם, בכור שפחה או בכור בהמה. גם בכורות האסירים בבתי הכלא הפזורים ברחבי הממלכה סבלו מגורל דומה – הסיבה: גם  האסירים בבור שביים היו מפגינים גילויי שמחה לנוכח צרות היהודים. לחיידק הקטלני מתברר היו חיישנים ייחודיים, ובמדינה כולה לא נמצא בית אשר לא היה בו מת. גם בכורות שנולדו מנשים שונות שהיו מזנות תחת בעליהן והיו בכורים לאב אחר, מתו במגפה הגדולה. פרשנים יודעים לספר כי מכת הבכורות הגדולה לא הבחינה בין נשים לגברים, ובכורות ממין נקבה ניספו גם הם במגיפה, מלבד בת פרעה – בתיה עליה הגן בן טיפוחיה, משה. 

פרעה, שלא כהרגלו, מתעורר בחצות הליל והוא מזדרז להעיר את עבדיו ואת בני ביתו. במקביל הוא מתחיל ברציחה המונית של פרלמנט שריו ויועציו הבכירים שיעצוהו בזמנו, לא לשחרר את העם העברי. מיד לאחר מכן, אץ רץ המלך, שהיה בכור בעצמו, אל רחובות גושן והחל לחקור את העוברים והשבים לכתובתו של משה. ילדי בני ישראל שראו את המלך האכזר מתרוצץ ברחובות, חמדו לו לצון והחלו להפנות את המלך המבועת לכיוונים סותרים. פרעה המבולבל מוצא לבסוף את ביתו של משה והוא קורא לו לצאת החוצה ולהידבר עמו. משה בתגובה מזכיר לו כי אך לפני ימים מספר ציווהו כי ביום בו יראה את פניו – ימות. פרעה מנסה להתחכם ומציין כי הגזירה דיברה בפירוש על 'יום' וכעת לילה, אלא שמשה משיב לו כי נצטוו מאת האלוקים כי "לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר", על כך מציע פרעה כי יצא משה לחלון ומשם ישוחח עמו, משה נענה, ופרעה מתחנן לפניו כי יצא מתוך עמו, הוא אהרן וכל בני ישראל. פרעה מוסיף ומבטיח כי גם הצאן והבקר ילכו עמם ואף הוא יביא להם זבחים ועולות נוספים מאוצר הממלכה כאשר ביקשו קודם לכן. משה שומע אך קובע: לא נצא בלילה, וכי גנבים אנו? נחכה לבוקר ואז נצא בפרהסיא. בינתיים, נושא העם המשוחרר את בציקו על שכמו, שכן מחמת החיפזון לא הספיקה העיסה להחמיץ, והוא פונה לבצע את בקשתו של משה: השאלת כלי כסף וכלי זהב מהמצריים, אדוניהם לשעבר [ראה פרשנות פסיכולוגית]. המצריים, שלא יכלו להסתיר את רכושם מעיני בני ישראל שראו הכל בשלשת ימי החושך הגדולים, הגישו ליהודים את כליהם ברצון, ומצרים התרוקנה מרכושה.

בצהרי היום, למחרת, יצאו בני ישראל מהארץ ששימשה להם 430 שנה מקום מגורים וסבל בל יתואר – אל חרותם ועצמאותם. העם שמנה כשש מאות אלך גברים מלבד מטף, צאן, בקר, ורכוש רב, החל את מסעו המפורסם במדבר כשהוא פותח בארץ סוכות הרחוקה כ- 120 מיל ממצרים.