בתוך כל סיפורי המכות, הכנת המצות ושאר ההכנות של בני ישראל ליציאה למסע הגדול, מבקש השם ממשה רבנו בקשה מוזרה, "דבר נא באזני העם וישאלו איש מאת רעהו ואישה מאת רעותה כלי כסף וכלי זהב". 

 

השאלות העולות מכך:

א. מדוע רצה השם שבני ישראל יצאו ברכוש גדול, ולמה באופן זה של שאלה מהמצרים, אופן שיש בו לכאורה טעם לפגם, הישראלים "שואלים" מהמצרים אבל בעצם 'עובדים' עליהם.

 

ב. למה הוא אומר "נא" - בבקשה. רבונו של עולם מבקש מכם טובה, ולא בלשון ציווי כדרכה של תורה. 

 

אם ניזכר בברית בין הבתרים ואברהם אבינו, הקב"ה הבטיח שצאצאיו יצאו מהגלות ברכוש גדול (בראשית טו). מהי מטרת הבטחה זו?

 

אומרים חז"ל שהמטרה היתה לרומם את רוח העם, לאחר שהיה נתון בשפל העבדות שנים רבות. רצה ה' להרגיל אותם בגדולות, להרחיב את דעתם, ולהכשירם לנבואה. הרי למדונו חז"ל שבין המכשירים לנבואה הוא העושר, היוצר רווחה בנפש האדם.

 

אמנם ברור שאין זה עיקר התכלית, לשאוף לעושר הגשמי, לכן באה הפנייה אל ישראל בלשון בקשה, בשונה מדברים שהם תכלית האדם ועל כן באים בצורת ציווי בתורה. 

 

חז"ל גם מציינים שהבקשה באה לאור המצב שעם ישראל לא שש למשימה זו. ומדוע ישראל לא רצו?

 

הגמרא אומרת שהם היו טרודים ולחוצים מעצם היציאה עצמה ודעתם לא היתה פנויה לכך. משל לאדם שהיה חבוש בבית האסורים, והיו אומרים לו בני אדם, מחר תצא מהכלא וגם נותנים לך ממון הרבה. עונה להם, בבקשה מכם הוציאוני מיד ואיני מבקש כלום. 

 

עוד מציינים חכמינו, שמפני טורח הדרך, לא רצו העם להרבות במטען, לכן היה צורך לבקש ולהתחנן אליהם שישאלו כלים מהמצרים. 

 

אבל מדוע רצון השם היה שישאלו מהמצרים, למה בחר בדרך של רמייה?

 

אמנם ברור שהשם יכל לתת לישראל זהב וכסף באופנים שונים, אבל אם הוא לא היה מגיע מהמצרים, זה לא היה אותו דבר. 

 

לאחר השואה, היה ויכוח נוקב בחברה הישראלית האם נכון לקבל את כספי השילומים מהגרמנים או לא. אפשר כמובן להבין את שני הצדדים, אבל נראה לומר לפחות בדיעבד, שנכון היה לקחת כספים אלו, אין בהם כפרה של פשעי הנאצים, אבל יש בהם פיצוי מה לעשוקים, יש בהם הרמת קרנם ורוחם של האודים המוצלים. 

 

כך גם נראה לומר כאן, השאלת הכלים ממצרים אמנם נראית לא יפה, אך מוסרית וצודקת היא. 

 

מסופר בגמרא שבאו המצרים לפני אלכסנדר הגדול ותבעו למשפט את ישראל על העושק שעשקו אותם, על הכלים שהשאילו מהם ביציאת מצרים (ארוע שהתרחש כאלף שנה קודם). היהודים שלחו למשפט את גביהא בן פסיסא. הוא שאל את המצרים על מה מתבססת התביעה שלהם. תשובתם היתה שכתוב בתורה שישראל ניצלו את מצרים. ענה להם גביהא, אף אני אענה לכם מן התורה, כתוב בתורה שהמצרים שעבדו ועינו את ישראל 430 שנה, אבל שכר לא שילמו, בואו נחשב כמה שכר הם צריכים לשלם לישראל...סופו של דבר המצרים הסתלקו מהמשפט בבושת פנים. (תלמוד בבלי סנהדרין צא)