כאשר ישראל חנו על ים סוף, הם התחלקו לארבע כתות, מהם אמרו נחזור למצרים, מהם אמרו נצא להלחם, מהם אמרו נצעק אל השם, ומהם אמרו נקפוץ למים.

 

ריבונו של עולם דחה את כל הכתות, לאומרים נחזור למצרים אמר "לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם". לאומרים נקפוץ לים, אמר התיצבו וראו את ישועת השם. לאומרים נצא להלחם , ענה השם ילחם לכם. ולאומרים נצעק אל השם, אמר מה תצעק אלי, דבר את בני ישראל ויסעו.

 

בעצם פגשנו כאן ארבע צורות התמודדות עם צרות, או אולי ארבע צורות בריחה מהתמודדות. ואנו רואים שריבונו של עולם דוחה את כולם.

 

הכת שצווחת להשם, אפשר לקרוא לה ה"כת הדתית" (או החרדית), היא רואה בניסיונות מבחן אמוני, היא טוענת שצריך לפתור בעיות משורשם, השורש נמצא בשמים. אם ריבונו של עולם יקבל את תפילותינו, בכלל לא משנה לנו כיצד המצרים ימוגרו ואיך נינצל, ולכן עלינו רק להתפלל. אבל לפי המדרש וגם ברש"י – השם מפסיק את תפילתם, עכשיו לא העת להרבות בתפילות, הוא בא לומר לחבורת תהילים נגד טילים, לא בכל זמן התהילים הם הפתרון לבעיות. הבעיה של אנשי התפילות שיכולה להיות, היא ההתנערות שלנו מאחריות. השם ברא אותנו כדי שנפעל בתוך המציאות לתקן אותה, ואנו לעיתים מעדיפים להשאיר לאלו-הים את הפתרונים. ברם חשוב להדגיש שהשם לא ביטל את מקום התפילה לכת זו בלשון המדרש, אלא אמר להם לא העת להאריך בתפילה.

 

הכת שאמרה נצא להלחם, זו שמרימה את דגל ההשתדלות, הפרגמאטיות, הם לוקחים אחריות על המצב. אבל למרבה הפלא גם אותם דוחה השם, ואומר להם שלא תמיד מלחמות הן הפתרון לבעיות. הבעיה שיכולה להיות לנלחמים, שהם סופרים את האויבים, ושורפים הרבה אנרגיות על המלחמות, ולפעמים אנו צריכים להמשיך בדרכנו והאויבים ייעלמו מחיינו. לכת זו ישנה גם נטייה לתלות את ההצלחות בהשתדלותם הם ולשכוח את שומר ישראל. לכן אומר להם הקב"ה, השם ילחם לכם ואתם תחרישון. אבי מורי אומר שאתם תחרשו את האדמה והשם יביא לכם את הלחם. אבל הפשט שאתם תשתקו, כנראה שהשתיקה מסוגלת לבניית כוחות גבורה.

 

הכת שרצתה לחזור למצרים, ניכר עליה שהיא בורחת מהתמודדות, היא לא מספיק מאמינה בעצמה, בדרכה ובכוחותיה. היא מוכנה לוותר על חירותה ועצמאותה בתמורה לביטחון ויציבות. אנשיה היו הראשונים שהתעוררו לצאת ממצרים, אבל גם הראשונים שחשבו לחזור אליה חזרה. השם עונה להם שמצרים כבר אינה מקום בטוח כלל. ישנם זמנים בחיים שבהם הדבר הכי בטוח הוא דווקא לקפוץ למים, לעלות על אוניית מעפילים רעועה בדרך לארץ ישראל, ולא להישאר על אדמת הצורר.

 

השם נותן להם שעור, כיצד לבנות יציבות ובטחון בחיים, התולה את בטחונו בחברות ביטוח, או בבני אדם סופו להתאכזב, ארור הגבר אשר יבטח באדם. רק נקודת משען אחת יציבה ישנה בעולם, הבוטחים בהשם כהר ציון לא ימוט לעולם ישב (תהלים קכה)

 

הכת שרצתה לקפוץ למים, נראית לכאורה הכי נמוכה בסולם הבריחה מהתמודדות, הם התייאשו מהחיים, ר"ל. אותם קשה להבין. ברם במשך ההיסטוריה אנו נזכרים בכמה תופעות כאלה. למשל סיפור נפילת גמלא או מצדה. היהודים העדיפו למות ולא ליפול בידי שונאיהם. ההבדל בין זו לקודמתה כמו ההבדל בין הארז והקנה, בין הקשה ושביר לבין הרך וגמיש.

 

אבל כיצד זה שהשם דווקא אימץ את דרך המיואשים, דווקא הקופצים למים הביאו את הישועה, כשאנו מביטים על חיינו הפרטיים והלאומיים אנו מבחינים שהרבה פעמים דווקא כשהגענו לנקודת ייאוש, צץ לו הפתרון ועוד מכיוון בלתי צפוי.

 

קרבן העדה מפרש את המדרש אחרת ומסביר שכת הקופצים למים אינם מיואשים אלא מלאי תקווה, הם הסיקו שאין מה לחזור לצרות, גם לא הזמן לתפילות ומלחמות, אלא לקבוע עובדות.

 

כשאנו לעיתים תקועים בחיים, לא מוצאים מפלט, לא מוצאים את הדרך, המצב נראה קשה כקריעת ים סוף, הפתרון היעיל הוא להתחיל ללכת, להתחיל לעשות משהו אפילו קטן לשיפור המצב, למרות שהוא כשלעצמו לא יכול להציל אותנו, אבל ככל שאנו מתקדמים, פתאום אנו קולטים שהים יותר רחוק משחשבנו ואפשר להתקדם עוד, וכך שוב ושוב עד שאנו קולטים שעברנו את כל הים לצידו השני.

 

את הכוח לזה אנו מוצאים בנקודת האמונה, השם מאמין בנו ורוצה שנצליח , מה תצעק אלי דבר אל בני ישראל ויסעו.