לקראת הקמה
שבוע של מילואים
בראשון לניסן הוקם המשכן * השבוע שקדם להקמתו כונה שבוע המילואים * בכל יום מן הימים הללו פורק המשכן ונבנה מחדש, הוקרבו קרבנות מיוחדים, אהרן ובניו הכהנים הולבשו בבגדיהם המיוחדים, וביחד עם המשכן נמשחו בשמן המשחה * מקריב הקרבנות והכהן הגדול בימים אלו: משה רבינו
שבוע לפני הקמתו של המשכן בראש חודש ניסן, פונה הקדוש ברוך הוא ב-כג באדר, למשה ואומר: "וזה הדבר אשר תעשה להם לקדש אותם לכהן לי" כשהכוונה במילה "אותם" היא לאהרן ובניו. כלומר האלוקים מבקש ממשה רבינו להכין את אהרן ובניו לקראת מילוי תפקידם ככהנים במשכן ובמקדש. משה מתבקש לקחת בכל יום משבעת ימי המילואים [שכונו כך מפני מילוי ושלמות התפקיד לו יועדו אהרן ובניו בימי הכנה אלו], פר אחד ושני אילים. הבקשה המפורשת של האלוקים להקריב פר דווקא הופיעה בעקבות חטא העגל אותו עשה אהרן. גם שני האילים באו לציין ארוע מצער שיתרחש מאוחר יותר – מות שני בניו של אהרן נדב ואביהו.
פרשנות תיאולוגית
"ואכלו אותם אשר כופר בהם" ודרשו חכמינו כי "כהנים אוכלים, ובעלים מתכפרים" אכילת בשר הקרבן, כחלק מעבודתו, מייצרת כפרה עבור הבעלים. דרשה זו המוזכרת בכמה מקומות בגמ' מבוססת על דברי הפסוק המוזכר: "ואכלו אותם אשר כפר בהם". והשאלה נדמה, עולה אינסטינקטיבית: מה לאכילה שהיא פעולה חומרית, ולכפרה שאינה אלא תוצר רוחני טהור, מה לגשם ולרוח, מה לפיסי - המזון המתעכל בדמם של הכהנים, ולמטאפיסי - כפרת החוטא, מחילה וכבישת החטא? ייתכן, כי לצורך הבנת דרשה זו ניתן להסתייע בדין תורה נוסף. אדם, שאחד מקרוביו מת, ועומד הוא ביום המיתה, נקרא על פי ההגדרה ההלכתית: אונן. לאנינות דאורייתא יש כמה השלכות מעשיות. אחת מהן עוסקת בעבודת הכהנים בבית המקדש ובאכילתם את הקדשים כשהם במצב "אוננים". ואלו דברי הגמ' במועד קטן: "כהן גדול מקריב אונן ואינו אוכל". כלומר לדעת הגמ' כהן רגיל אונן אינו יכול להמשיך ולעסוק בעבודת בית המקדש, לכהן גדול לעומת זאת, הותרה העבודה גם כשהוא ביום אנינותו. אמנם ביחס לאכילת הקדשים, דין הכהן הגדול והכהן הדיוט שווה: שניהם אינם מותרים באכילת הקרבנות. מהו החילוק? מה השוני בין הקרבה המותרת על כל פנים לכהן גדול, לאכילה שאסורה אף עליו? הנה דברי הרש"ר הירש בויקרא י, יג: "ואפילו כהן גדול המקריב אונן איננו אוכל קדשים באנינות, כי רק בשעת עבודה נדרש ממנו לבטל את רגשות הכאב הפרטי - מפני דעת ה' שבלב האומה: והן זו כל עצמה של משמעות העבודה. לא כן בשעת האכילה, כי האכילה נועדה להעלות את ההנאה הסובייקטיבית לדרגת עבודה סמלית. אך האונן על כורחו שרוי בצער, ומבחינה סובייקטיבית לבו כואב: ואי אפשר לו להגיע לכלל אותה שמחה, שאכילת קדשים באה לתת לה ביטוי". בדברי הרש"ר, אפשר לזהות את הרעיון המרכזי של מצות אכילת הקדשים: העלאת ההנאה הסובייקטיבית, הגשמית והאינדוודואלית, לדרגה של עבודת ה', לסמל של קדושה. והרציונל, נראה ברור לגמרי: הקרבנות באים כידוע לכפר על חטא, למחול על העוון הגשמי, להעלות את הנופל בשבי היצר החומרי ולרומם את המועד שנכנע להנאה הרגעית. הביטוי המשמעותי ביותר לסמל העלייה מ"ההנאה הסובייקטיבית" אל "העבודה הסמלית" היא דווקא אכילת קדשים גשמית שנעשית בשמחה וקדושה ומתוך רצון לקיים את רצון ה'. זו הסיבה שדווקא אכילה, שהיא דבר לגמרי גשמי, מכפרת ומטהרת - כל עוד נעשית היא לשם עלייה בעבודת ה'.
|
עם הבקר מצווה משה לצרף שלשה סוגי לחם הנקראים רבוכה, מצות, ורקיקים. את בעלי החיים עם חלק מהמאפים יקריב משה שבימים אלו שימש ככהן הגדול אל המזבח. קודם לכן הוא מלביש את אהרן בבגדיו המיוחדים וחובש לו את המצנפת ואת הציץ הקדוש. עם לבישת הבגדים יוצק משה רבינו שמן הנקרא "שמן המשחה" על ראשו של אהרן ובין ריסי עיניו כשבאצבעו הוא מחבר את טיפות השמן שבין הריסים לאלו שבמצח. חכמים מספרים כי בשעת יציקת השמן נשרו שתי טיפות אל זקנו של אהרן והיו תלויות שם כשתי מרגליות תמיד. גם כאשר היה אהרן מדבר היו הטיפות עולות לראש זקנו ולא היו נושרות ארצה. משה, שהבחין בטיפות חש צער ומבוכה שכן חשש שמא מעל בשמן המשחה ולא נתנו במיקומו המדוייק. אלא שהקב"ה מרגיע ואומר לו אל תחשוש שכן על כך נאמר בתהלים: "כשמן הטוב על הראש יורד על הזקן זקן אהרן שיורד על פי מידותיו כטל חרמון שיורד על הררי ציון".
משה פונה לשני בניו של אהרן ומלביש אותם כותנות, חוגר אותם ואת אהרן באבנט, וחובש לראש הבנים מגבעות. לדעת פרשנים תכליתם של הבגדים המיוחדים של הכהנים היא להזכיר לפני הקב ה לזכות את ישראל למרות המקטרגים הרבים שנוצרו בעקבות עוונותיהם. בדברי הפרשנים הנל ישנה הדמיה מענינת לבן מלך שחטא לפני אביו ובא אוהבו ללמד זכות עליו בפני המלך. אותו ידיד, חשש מפני משרתי המלך ששונאים היו את הבן העבריין והיו מבקשים להמית את כל מי שינסה ללמד בזכותו. מה עשה המלך, שבעמקי ליבו חפץ היה בשובו של בנו? הלביש את אותו פרקליט בבגדי מלכות כך שכאשר ישוטט במסדרונות הארמון יחששו ממנו אנשי המימשל.
כאמור, לאחר הלבשת הכהנים ומשיחתם, הוקרבו הקרבנות, ודמם הוזה על קירות המזבח, על תנוך אוזן ימין ובוהן יד ורגל ימין של אהרן ובניו. את בשר החזה והשוק של איל המילואים מורה ה' ליתן לאהרן ובניו -הוראה שהפכה לחוק יסוד, כי בכל שלמים יזכו הכהנים בחזה ובשוק הקרבן- כשלאכילת הכהנים יש פונקציה ברורה: יצירת כפרה עבור הבעלים מקריבי הקרבן [ראה פרשנות תיאולוגית].
בנוסף מתבקש משה לחנוך את המשכן לקראת כינונו. בכל יום משבעת הימים היה משה מפרק את המשכן ובונה אותו מחדש כשהוא מושח אותו בשמן המשחה. כפי הנראה מפרשני התקופה היה משה בונה את המשכן, מקריב עליו את הקרבנות, ומפרקו מיד. עם זאת יש קולות הטוענים כי המשכן היה עומד על תילו עד עלות השחר בכל יום, ואז היה משה מפרקו ובנהו מיד. חכמים גם יודעים לספר כי במלאכת הפירוק והבניה המורכבת עסק משה לגמרי לבדו, כשהוא אינו נעזר באיש. הפירוק והבניה מסתבר, נחוצים היו כדי להרגיל את הלויים בפירוק זריז וקורקטי של המשכן במסעות המדבר הרבים. ביום השמיני, ראש חודש ניסן יום הקמת המשכן, בנה משה את המשכן, משחו, ולא פירקו.