בפרשת השבוע, המלים "חכם לב" חוזרים ונשנים בפסוקים רבים. "וכל אשה חכמת לב בידיה טוו", "מלא אותם חכמת לב", וכל איש חכם לב" "ויעשו כל חכם לב".
לכאורה, המקום של החכמה הוא במוח ולא בלב, אם כן מהו הביטוי "חכם לב"?
הביאור הוא, שאנשי העולם רגילים לכנות "חכם" את כל מי שיש לו שכל בקדקודו, ואפילו שליבו לא שלם עמו, כלומר שהתנהגותו ואורחות חייו אינם תואמים ואינם הולמים
את חכמתו. אנשי העולם בטיפשותם אינם מתבוננים במעשיו האם הם מעשי חכמה - שהאיש בר דעת ותבונה, אלא רק בידע הצבור במוחו - שהאיש נושא חכמה.
אילו באנו לקבל יעוץ מאדם שחכמתו בנושא כלשהו, ואולם התנהגותו בפועל שונה והפוכה מדרך החכמה אותה הוא מתווה לנו בייעוץ, הרי בוודאי שלא נקבל את דבריו
ועצותיו החכמות!
שלמה המלך מגדיר חכם באומרו: "חכם ירא וסר מרע".
איוב מגדיר את חכמה ואומר: "הן יראת ה' היא חכמה".
החכמה יסודה ביראה, ויראה באה מתוך חכמה, וכמאמר הפסוק "ראשית חכמה יראת ה' שכל טוב לכל עושיהם תהילתו עומדת לעד". היראה הטמונה בלב שהוא מרגיש ומוציא לפועל את כח השכל, לכן כרכה התורה את הדברים זה בזה והגדירה את המושג "חכם לב".
שלמה המלך, החכם מכל אדם, מסכם את מגילת קהלת - מגילת החכמה, במילים "סוף דבר הכל נשמע, את האלוקים ירא ואת מצוותיו שמור כי זה כל האדם". "זה כל
האדם" - לפי ש"אדם" (הדרגה העליונה בבריאה) קרוי רק מי שהוא ירא את ה', והיראה הבאה מחכמת המוח היא נמצאת בלב.
נחפשה דרכינו ונחקורה, לא נהיה בבחינת חמור נושא ספרים, נפעיל את חכמת השכל שבמוחנו וירא את ה' בלבנו.
לע"נ ישראל מנחם בן בנימין ע"ה
Please wait...