עד ממחרת השבת השביעת תספרו חמשים יום, והקרבתם מנחה חדשה לה': (כג, טז)

וקראתם בעצם היום הזה מקרא קדש יהיה לכם (כג, כא)

 

"מקרא קודש" בכל מקום פירושו, שקדושת החגים תלויה בקידוש בית דין של מטה. גם כאן נאמר "וקראתם" "מקרא קודש", שמשמעותו: אתם תזמנו את המועד (ראה פירוש הרשב"ם). אולם התורה מוסיפה לומר "בעצם היום הזה"; חג זה שונה מכולם, יום החמישים של ספירת העומר נקבע כחג הביכורים, ללא התחשבות עם התאריך שבו הוא חל. 

 

חג השבועות נקרא בפי חז"ל "זמן מתן תורתנו", למרות שבתורה לא נתפרש הקשר בין מתן תורה לחג השבועות. 

לאמיתו של דבר, אין הכרח ששבועות יחול בכל שנה בתאריך ו' בסיון. בזמן שמקדשים על פי הראייה, אפשר שיחול בה' או בז' בסיון. 

 

יתר על כן, ההנחה שו' בסיון הוא יום מתן תורה, שנויה במחלוקת. במסכת שבת (פו:) מסיקה הגמרא שיציאת מצרים היתה ביום חמישי [בניגוד למה שנאמר בברייתא של סדר עולם], ומתן תורה היה בשבת, ולפי זה בהכרח שהתורה ניתנה בז' בסיון. כבר עמדו המגן אברהם והמפרשים שאחריו על קושי זה, כיצד ניתן ליישב את דברי חז"ל במסכת שבת עם העובדה ששבועות נקרא "זמן מתן תורתנו ".

 

יתכן שחז"ל באו ללמדנו, מה היא "קבלת התורה ".

 

חגי ישראל אינם "ימי זכרון" במובן הפשוט, שבהם נזכרים במה שאירע פעם. בימי הפסח אנו עוברים בכל שנה בעצמנו את התהליך של יציאת מצרים: "חייב אדם לראות את עצמו כאילו יצא ממצרים". בסוכות, בשעה שאנו יושבים בסוכה, אנו חוסים בצל ענני הכבוד. בימים אלה אנו ממלאים את המאגרים הרוחניים שלנו בהשפעות הרוחניות השייכות לאותם ימים.

 

דומה שחג השבועות שונה משאר החגים. אין צורך לתת לנו את התורה בכל שנה מחדש. התורה כבר נמצאת בידינו, ואין לנו אלא לעמול בה ולזכות בה.

 

מתן תורה, לאמיתו של דבר, לא היה מוגבל ליום אחד בלבד. כשקיבלו ביום זה את עשרת הדברות, לא תמה בכך העבודה. במשך ארבעים שנה למדו בני ישראל את התורה, פרשה אחר פרשה, כפי שנצטווה משה רבנו מפי הגבורה.