מי מכריע את הכף, מי בוחר איזו דרך היא הרצויה? בהנהגת הכלל, זוהי הכרעתם של גדולי הדור. אין כאן "נכון "ו" לא נכון", לשתי הדרכים יש זכות קיום, אלא שצריך להכיר את הכוחות הרוחניים של הדור, ולבחור בדרך המתאימה לו. ואילו בהנהגת הפרט, הרי הבחירה תלויה באופיו של כל אחד ואחד.

 

משה רבנו הכיר את כוחות הנפש של יהושע וכלב. הוא ידע שעל יהושע לבחור בדרך ההתנגדות הנחרצת והגלויה. בדרך זו יהיה חשוף לסכנה של פגיעה מצד מתנגדיו - ולכן התפלל עליו שהקב"ה יציל אותו מיד המרגלים. ואכן יהושע לא הסתיר את התנגדותו מן הרגע הראשון; בכך הציל את נפשו, הוא לא היה נתון להשפעת המרגלים, אך מאידך - כשחזרו לדווח לעם ישראל, לא ניתנה לו זכות הדיבור .

 

כלב לא היה זקוק לתפלתו של משה רבנו. לא נשקפה לו סכנה גופנית מצד המרגלים, כי הוא לא גילה לחבריו דבר וחצי דבר על דעותיו האמיתיות, עד בוא שעת הכושר. 

 

מאידך היה כלב נתון בסכנה רוחנית, במלחמה פנימית עם עצמו. אכן הוא הרגיש שהוא זקוק לתמיכה רוחנית, והלך להשתטח על קברי האבות . 

 

כשחזר כלב יחד עם כל החבורה, הוא קצר את הפירות: 

"ויהס כלב ," כולם חשבו שהוא "אחד מהם , " כולם שתקו לשמוע מה בפיו. ליהושע לא היתה אפשרות להשמיע את קולו, הוא כבר היה "מחוץ לקונצנזוס ". 

 

"ועבדי כלב הואיל והיתה רוח אחרת עמו ," זהו עבד ה' אמיתי, שכנגד כולם, ובהיותו מעורב בהם ונתון להשפעתם, הצליח להחזיק בתוכו את הרוח "האחרת", האמיתית, ולשמור על פך השמן הטהור .

 

(ע"פ חפץ חיים)