מות המנהיגים | אליעזר היון

• הדפסה
• דואל

סופו של עידן :        

מתו אהרן ומרים

2488 שנים לבריאת העולם, חודש ניסן, ובמדבר צין נפטרת מרים, אחת מדמויות ההוד שליוו את העם במצרים ובמסע הארוך במדבר * עם מותה של הנביאה יבש באר המים שצמוד היה לבני ישראל לכל אורך מסעם הארוך * הצמא הגדול מביא את משה ואהרן להכות על הסלע במטרה להפיק ממנו מים – בניגוד לצו האלוקי הקורא לדבר אליו * התוצאה: משה ואהרן מתבשרים כי לא יזכו להיכנס אל הארץ המובטחת, ושלשה חדשים לאחר מכן, בראשון לאב, נפטר אהרן בהר ההר והוא בן 123 שנים * ההלם והצער פושים בעם כולו והם מבכים מרה את לכתו של מנהיגם האהוב במשך שלושים יום *

בתוך פחות מארבעה חודשים, והעם מאבד שנים ממנהיגיו. אהרן ומרים נפטרים במדבר ונקברים שם. מרים במדבר צין ואהרן בהר ההר. עם מיתתה של מרים, יבש באר המים שליווה את ישראל בזכותה לאורך מסעם הארוך במדבר. קצת יותר משלשה חודשים לאחר מכן - שלא במקרה - גווע אהרן בהר ההר והוא בן 123 שנים. את מקומו ככהן הגדול ממלא בנו הגדול - אלעזר. 

פסיכולוגיה חינוכית

עם מותה של מרים יבש הבאר ונעלם מעיני העם. הראייה הקלאסית מצביעה על גורם ותוצאה ברורים: מרים נחה בשלום על משכבה, והבאר שנבעה בזכותה מפסיקה את פעילותה. במדרש אנו מוצאים התבטאות שונה, אולי אפילו קונטרסטית: "זו [מרים] מתה בלבד מכל הנשים שיצאו ממצרים... וזו למה מתה? מפני הבאר שהיתה בשבילה; שלא היה אפשר לה  שתהא קיימת, והבאר שניתנה בזכותה מסתלקת". ובמלים אחרות: מאחר שהוכרח היה להפסיק את פעילותה של הבאר הפלאית [כפי הנראה מחמת הכניסה לארץ], 'נאלץ' אלוקים להפסיק גם את חייה של מרים שהבאר נבעה בזכותה. כיצד ניתן להבין זאת? יש הסבורים כי בדברי המדרש טמונה אבחנה פסיכולוגית דקה. לדבריהם, הבאר שנבעה בזכותה של מרים ושהשקתה את העם ואת בהמתו במשך ארבעים שנה היה בעצם מפעל חייה של הנביאה שכה אהבה את עמה. הבאר של מרים לא היתה לפי זה רק פונקציה הנובעת מצדקותה של האשה הגדולה הזו אלא מהות חייה ותפיסת עולמה במשך כל אותם ימי מדבר ארוכים. כעת כשהמסע מגיע אל קיצו, והמפעל מגיע אל קיצו, מתייבשת, מטאפורית, גם מרים ביחד עם הבאר. שכן בלי הבאר אין ערך לחייה. עם זאת נדמה כי בדברי המדרש טמונים רבדים נוספים המלווים את הפרשנות הסיסטמטית שלנו לאורך כל המסע המדברי. בסערות הרבות הן הפיזיות והן המנטליות שעברו על העם שיצא מן השבי אפשר למצא מוטיב ברור עליו כבר כתבנו שוב ושוב: הנהגה ניסית מול התנהלות ארצית. המדיניות או הקונספט האלוקי עם העם במדבר היה לגמרי על טבעי: הים נקרע לגזרים, האוכל ירד מן השמים,  התורה  ניתנה  בקול  רעש  גדול  וברקים  על  ההר, כשמישהו מערער על מנהיגותו של משה וגיבויו מאלוקים הוא נבלע חי באדמה שפוערת פיה, מטות עץ יבשים פורחים ומניצים פרחים, ומים שותים מתוך סלע פלאי שמתלווה אליהם בכל אתר.   בארץ ישראל, לעומת זאת, ההתנהלות לגמרי שונה. המן מפסיק לרדת, המים נשאבים בעמל וביזע, ועל מהפכות אזרחיות צריך להשתלט בדרכים של כח ואמצעי דיכוי אכזריים [ראה פילגש בגבעה]. משה, אהרן ומרים, הם מנהיגים השייכים לאותו דור מופלא שיצא ממצרים אחרי עשר מכות רליגיוזיות בלתי נתפסות. שלשת האחים הם דמויות מטאפיסיות שכל מהותם היא אמצעי להעברת דברו של ה' אל העם וניסיון להגן עליו מפני כעסו כל אימת שהעם כושל ומרע. כעת עם מותם של דור המדבר, האנשים שיצאו ממצרים ו'גדלו' על נסים, מופתים, וטרימינולגיה על טבעית, קיימת חוסר הלימה מובהק בין שלשת המנהיגים הרוחניים ובין העם החדש והצעיר שגם אם חזה בנסים אך נכון הוא כעת למלחמה לגמרי ארצית – אנושית. כזו שאינה מתאימה לסוג מנהיגים כמו משה אהרן ומרים.   הבאר איפוא, לא מתייבשת בגלל מותה של מרים. כי אם מפני חוסר הרלוונטיות שלה בארץ ישראל המתנהלת באורח שנה מן המדבר. מרים שהבאר נבעה מכחה, לא היתה מסוגלת ויכולה להיוותר בעולם בו המוסכמות בהם פעלה מאבדות את משמעותן, והיא נאספת ונקברת בלב המדבר דקות ספורות לפני הכניסה אל הארץ.

הבאר הקטלנית

פטירתו של הכהן הגדול נבעה באופן עקיף מפטירתה של אחותו כמה חודשים קודם לכן. מותה של מרים כאמור, ייבש את באר המים המופלאה שליוותה את ישראל לאורך המסע רב השנים ומקור מים חילופי במדבר השמם לא היה. האנשים הצמאים נקהלו על משה ואהרן ודרשו מהם פיתרון: "ולו גווענו בגווע אחינו לפני ה'... ולמה העליתונו ממצרים להביא אותנו אל המקום הרע הזה, לא מקום זרע ותאנה וגפן ורימון, ומים אין לשתות". האווירה מתלהטת והאנשים המיואשים ביקשו לסקול את משה ואהרן באבנים והם נמלטים אל אהל מועד שם הם נופלים על פניהם לפני ה' ומבקשים רחמים על העם הסובל. אלוקים שומע את שוועתם וקורא למשה ליטול את המטה האלוקי - שעבר אליו מעקב אבינו ושעתיד להימסר למלך המשיח - ולהקהיל את העדה אל מול הסלע ממנו נבע בארה של מרים, לדבר אליו, והוא [הסלע] יוציא את מימיו כבראשונה. 

אלא שמיד עם מותה של הנביאה, התערבב הסלע הפלאי בין שאר הסלעים באזור וזיהוי מקומו המדוייק היה בלתי אפשרי. אל מול העדה כולה שבאורח נס הצליחה להאסף אל מול סלע בודד, מחליט משה לדבר אל סלע מסויים שבעיניו נדמה היה כסלע הנכון - אך זה אינו מגיב. משה מניח כי כפי הנראה דיבר אל הסלע הלא נכון והא פונה הרחק משם לתור אחר הסלע המדוייק בין הסלעים הרבים המפוזרים במרחב. בינתיים החלו ליצני המחנה להפיץ שמועה לפיה, מבקש משה להטעות את העם ולהתפאר בנס שבעצם אינו נס שכן משה שבעברו היה רועה צאן ומומחה ברזי המדבר, מחפש סלע שמעצם תכונותיו הפיסיקליות מסוגל להפיק מים, ואז להכריז על יכולתו המופלאה להוציא מים מאבן.  

משה שלא מבחין בקולות מתרחק אט אט מן המחנה וסבור כי העם פוסע בעקבותיו. רק דקות ארוכות לאחר מכן הוא מבחין כי הקהל מתאסף אגודות אגודת ומתלחש אודותיו ועל אודות כשלונו בנסיון הוצאת המים הראשון. משה מתכעס וקורא מנהמת ליבו: "שמעו נא המורים, המן הסלע הזה נוציא לכם מים"? הרי אין זה הסלע אליו ציווה ה' לדבר. עם זאת החלו לעלות במשה -אוהבן של ישראל- הרהורים כי אולי התעקשותם של עמו לצפות להוצאת המים דווקא מן הסלע הראשון מוכיח כי  זהו אכן הסלע עליו דיבר ה' אלא שהדרך להפיק את המים אינה בצורה של דיבור אל בהכאה במטה. באותו רגע ובאותו מקום, הזדמן הסלע האמיתי לפני משה והוא הכה בו לעיני כל העם. ההכאה מתברר, פעלה, כי מיד לאחריה החל הסלע להזיל טיפות טיפות של מים אם כי פרשנים אחרים סבורים כי היו אלו דווקא טיפות של דם. הקהל מביט בטיפות וקובל: "בן עמרם, [כמות-] המים האלו שאתה מוציא די לתינוקות ולגמולי מחלב". משה מכה בשנית והסלע שעד לפני מספר דקות היה יבש כחרס החל לנבוע ולהתיז פרצי מים אדירים שהטביעו את כל אותם רשעים שריננו אחרי כוונותיו של משה קודם לכן. כמות המים האדירה נחלקה לשנים עשר מעיינות – בריכת מים לכל שבט והעם ובהמותיו הרוו את צמאונם. 

מי מריבה

אי מילוי ציוויו של אלוקים באורח מוחלט  מביא על משה ואהרן -שהשתתף עמו- את אחד העונשים הקשים בתנ"ך: אי כניסה לארץ ישראל. הקב"ה פונה לשני האחים ואומר להם: "יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל לכן לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ אשר נתתי להם". כלומר, תחת אשר יכולתם לקדש את שמי לעיני העם שהיה מפנים את הקונספט - כיצד סלע שאינו מדבר ואינו שומע ואינו זקוק למזון ומחיה, מבצע את רצון האל, קל וחומר הם עצמם – עמו של האל בוודאי צריכים למלא אחר דברו – לכן לא תביאו את העם הזה אל הארץ המיוחלת. צריך לציין, כי השימוש במילה "לכן" בא להבהיר כי להכרזתו של אלוקים יש תוקף של שבועה שאי אפשר להפירה, גם לא על ידי תפילה. 

ואמנם חודשים ספורים לאחר מכן, כשהעם חונה בהר ההר, שומע משה מאלוקים את הבשורה העצובה: "יאסף אהרן אל עמיו כי לא יבא אל הארץ אשר נתתי לבני ישראל על אשר מריתם את פי למי מריבה. קח את אהרן ואת אלעזר בנו והעל אותם הר ההר. והפשט את אהרן את בגדיו והלבשתם את אלעזר בנו, ואהרן יאסף ומת שם". למרות הקושי העצום משה לא מתעכב ופנה מיד למלא את פקודתו של ה'. הוא ניגש לאהרן ואומר לו על פי הנחיית האל כי הגיעה שעתו להיפטר מן העולם ועליהם לעלות אל הר ההר כלומר אל פסגת ההר הקטן שממוקם מעל הר גדול יותר. אהרן מקבל עליו את הדין ללא עוררין, ופונה מיד עם אחיו אל מעלה ההר. במסע העצוב הזה נמצא גם היורש - אלעזר בנו של אהרן, ומשה מנחם את אחיו ומזכיר לו כי זכה שבנו ממשיך את כתרו אחריו מה שלא זכה הוא עצמו. הם מגיעים אל פסגת ההר ושם הם מבחינים במערה. בינתיים מפשיט משה את אהרן מבגדיו - בגדי הכהן הגדול - ומלביש אותם את אלעזר. משה מבקש מאהרן להיכנס אל תוך המערה ולעיניהם נגלית מיטה מוצעת שלמראשותיה מנורה בת שבעה קנים. אהרן נשכב על המיטה, והשכינה  ירדה על אהרן נשקה לו ונטלה את נשמתו.

משה ואלעזר מבינים כי אהרן נפטר והם קורעים את בגדיהם, מפזרים אפר על ראשם ומופיעים כל לפני בני ישראל. העם נרעש, מבקש לדעת היכן אהרן, המנהיג הנח, רודף השלום, ואוהב הבריות, וכשהוא שומע שאהרן מת, הוא מסרב להאמין ומאיים על משה ואלעזר כי אם לא יחזירוהו הרי שהם מסתכנים במוות בסקילה. משה שוטח את צערו לפני האלוקים שמבקש מן המלאכים להוציא את מיטתו של אהרן ולהותירה תלויה באוויר למשך זמן קצר בו יוכלו העם כולו להבחין כי אכן נפטר האיש הגדול.

אחרי ההלם באה הקבלה והעם מתחיל לבכות אחר לכתו של האיש שהיה כל כך אהוב עליהם ושנשא את סבלותם במשך ארבעים שנה. הצער, והבכי הנורא הקיף את כל שדרות העם – גברים נשים זקנים וילדים והם לא חדלו מלקונן במשך שלושים יום רצופים.