ויאמר אליו מלאך ה', על מה הכית את אתונך זה שלש רגלים (כב, לב)

 

משמע, שטענת המלאך היתה על מה שבלעם הכה את האתון; אם כן יש לתמוה, וכי אסור לאדם להכות את חמורו, אם הלה מסרב לפקודתו??

 

כאשר יוצאים לדרך לצורך משימה כלשהי, אינו דומה מי שיוצא ברשות עצמו, למי שיוצא ברשות אחרים, כשליח בלבד. מי שהולך ברשות עצמו, אינו מצפה לפקודות והנחיות כלשהן, אלא עושה כפי שנראה לו נכון. אבל מי שנשלח על ידי אחרים, חייב לדווח ולקבל פקודות; וכשאין לו פקודות, עליו להתעניין, לדרוש ולחקור, מה שולחיו מצווים לו ברגע זה לעשות .

 

בדומה לכך האדם בעולם הזה - עליו לזכור בכל עת, ולשנן לעצמו ללא הרף, שאין הוא עושה דבר, מקטן ועד גדול, על דעת עצמו. את כל מעשיו הוא עושה "כמצווה ועושה ," כשלוחו של הקב , ה" ששלחו לעולם הזה כדי למלאות את התפקיד הניתן לו. אם ברצונו להיות שליח נאמן, עליו להתבונן תמיד, בכל אירוע הפוקד אותו, בין לטוב ובין לרע, מה רוצים "לאותת" לו מן השמים.

 

ואם תאמר, כיצד נוכל אנחנו, אנשים פשוטים, לראות "אותות מן השמים"?, ברם מי שמתבונן בכל מאורע בכוונה כנה ואמיתית, ללא נגיעה עצמית, חזקה עליו שימצא את התשובה הנכונה !

 

בלעם יצא לדרך, אחרי שהקב"ה התנה עמו במפורש: "הדבר אשר אדבר אליך אותו תעשה"... כלומר, לא תהיה אלא שליח בלבד. ולכן היה עליו לעמוד במבחן, אם באמת כוונתו להיות שלוחו של הקב"ה, או שמא הוא משתמש ברשותו של הקב"ה ככסות עינים בלבד, ולאמיתו של דבר הולך כדי לדאוג לבלק. שעת המבחן הגיעה, ברגע שאתונו התנהגה בצורה כל כך משונה...

 

אילו היה בלעם הולך בתחושה של "שליח , " היה מיד שם לב: כאן יש אות מן השמים, שמשהו לא כשורה... עליו לעצור ולהתבונן, מה רוצה ממנו הקב"ה. אין טעם לנסות ולדחוף; כי ברור, שאם החמור מתנהג כפי שלא עשה מעולם ("ההסכן הסכנתי לעשות לך כה..."), פירוש הדבר שיש כאן מסר מן השמים. ואם כן, קודם כל עליו לפענח את ה"צופן" של ההודעה, שהקב"ה שולח לו כאן.

 

מדוע לא עשה בלעם כך? מדוע ניסה בכל מחיר לדחוף את האתון, על ידי המכות שהפליא בה? משום שלא עלה על דעתו כלל שעליו לקבל פקודות, אלא אדרבה - מטרת הליכתו היתה לברוח מה', כדי להתחמק מפקודותיו.

 

זו היתה טענת המלאך: לא המכות בעצמן הם החטא, אלא המניעים שמאחוריהן. אם אתה מצליף באתון, סימן שכל מגמתך ללכת ומלאות את רצונך - לקלל את ישראל !

 

(ע"פ קדושת לוי)