רצון ה' הוא להיטיב תמיד עם בני אברהם יצחק ויעקב, ככל האפשר; ובכל זאת מוצאים אנו בכמה מקומות שהתורה אינה מסתפקת באזהרות, והיא מוסיפה קללות נמרצות שיפגעו באלה המזלזלים בדבר ה' בזדון לב. קללות אלה הן לטובתנו; חלושי האופי שבינינו אינם מחזיקים מעמד מול פיתויי היצר, לולא כח ההרתעה של הקללות והאיומים המפורשים בתורה. 

 

כמשקל נגד נאמרו בתורה גם ברכות, והברכות שנאמרו בפרשה שלפנינו הן הבולטות שביניהן.

 

ממי היינו מצפים לשמוע את אותן ברכות השופעות כל טוב, המרעיפות שבחים על  עם ישראל, אם לא מפי משה רבנו, הרועה הנאמן? ומי מוכשר יותר להביע את הקללות מבלעם, שכל חפצו היה לקלל? אך למרבה ההפתעה הפוך היה... משה רבנו קילל, ובלעם הוא זה שנבחר לברך... האם אין בכך  משום "היפוך  היוצרות"?

 

כאמור, מן ההכרח שיהיו ברכות וקללות, אך מכל מקום - יש בכך סכנה. אם החטא כרוך בקללה, הלא "דבר ה' לא ישוב ריקם", ואין דרך  לחוטא לחזור בתשובה; הקללה חייבת לבוא עליו, ואין מנוס ממנה. כך גם בברכות, אם הברכה מובטחת מראש, אין סכנה כסכנתה. אדם שמשפיעים עליו כל טוב בעולם עלול מהר מאד לטבוע בים החומריות, כאשר אין לו  כל תמריץ לעסוק בתפקידיו הרוחניים: "שמנת עבית כסית, ויטוש אלוה עשהו".

 

על כן מן ההכרח הוא, שברכות וקללות אלה ייאמרו ויחולו באופן שניתן יהיה למצוא דרך כיצד לשנות אותם, אם יש צורך בכך, מבלי לבטל אותם לחלוטין ולפגוע באמיתותם. על החוטא לדעת, שגם אם הקללה היא בלתי נמנעת - אין מקום להתייאש; חייב להיות מוצא שיאפשר לבטל או להחליש את הקללה כשיחזור בתשובה. וכן בברכה - עליה להיות אמינה, ובכל זאת חשוב שאדם יחיה בהרגשה מתמדת, שהשפע אינו מובטח, שתמיד ניתן להחזיר את הגלגל אחורה, שאם לא כן אין זו ברכה אלא קללה.

 

כיצד ניתן לשנות דבר שיצא מפי ה'? "לא איש אל ויכזב, ובן אדם ויתנחם, ההוא אמר ולא יעשה, ודיבר ולא יקימנה"? דבר זה תלוי במברך  ובמקלל, ובדרך שהברכות והקללות נאמרו. 

 

מקור הברכות הוא הקב"ה לבדו, אך כיון שהן באות לעולם באמצעות שליח, יש לשליח זה השפעה על תוקף החלות שלהן. הדיבור הוא הביטוי החיצוני, וללא דיבור אין לברכות ולקללות כל תוקף, אך הקובע העיקרי היא המחשבה המלווה את הדיבור. אינה דומה ברכתו של אדם הניתנת כדי לצאת ידי חובה, לברכה הניתנת מעומק הלב. את הדיבור ניתן לפרש באופנים שונים. מחשבתו של המברך והמקלל, היא זו שנותנת לברכה ולקללה את התוקף הפנימי, ובה תלוי באיזו מדה ניתן לשנות את משמעותן, או לבטל את השפעתן במדת הצורך.

 

אילו היה משה רבנו מופקד על הברכות, אין ספק שהיה מברך מכל הלב, מתוך אהבה שלמה, ללא כל היסוס או הסתייגות. ברכות כאלה קשה מאד לשנות, משום שקיבלו משמעות פנימית לטובה, שאין עליה ערעור. וכן בלעם, אילו היה מקלל, היה משקיע בקללות אלה את כל כח המחשבה, את כל ישותו המרושעת, כדי שאלה יחולו ללא עוררין. על כן נהפכו היוצרות; משה רבנו הופקד על הקללות - וכמובן שעשה זאת ללא התלהבות יתירה; בלעם קיבל את תפקיד המברך, וכבר אמרו חז"ל (סנהדרין קו.)  על ברכותיו של בלעם, שבמשך הזמן התקיימה המחשבה שמאחורי הברכות: "כולם חזרו לקללה, חוץ מבתי כנסיות ובתי מדרשות".

 

בלק ובלעם ידעו היטב שבזכות עצמם יצליחו לקלל את עם ישראל. אבל יתכן ששיערו, שהקב"ה בעצמו מבקש לקלל את ישראל, לטובתם הם, כפי שאכן היה. מעתה יצאו וחישבו, שאם יש צורך לקלל, אין מוכשר וראוי לכך יותר מבלעם... הוא יתנדב איפוא לקבל את התפקיד, ומן הסתם יסכימו עמו מן השמים... וגם הוא ירויח מכך, שיוכל להכניס את מחשבותיו וכוונותיו...   

 

מן השמים אכן נתנו לו את התפקיד המתאים לו: בא לקלל, ונמצא מברך.
(נחלת יעקב להגר"י מליסא)