פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל, בקנאו את קנאתי בתוכם, ולא כליתי את בני ישראל בקנאתי : (יא,כה) 

 

שתי נקודות שונות נזכרו כאן בבת אחת. מצד אחד, "השיב את חמתי", כלומר הצלת כלל ישראל מן המגיפה, ומאידך "בקנאו את קנאתי", כלומר הקנאה לכבוד ה'. לכאורה, אין קשר בין שני הדברים. האחד הוא ביטוי של "אהבת ישראל", והשני ביטוי של "אהבת ה'" מדוע אם כן, הוזכרו שניהם בנשימה אחת?

 

מדוע נמצא רק קנאי אחד בכל האומה, שיקנא לה'? האם כל כך קשה להיות קנאי? הלא אפילו בדורנו נמצאים בכל המחנות והזרמים קנאים, המוכנים ללכת באש ובמים כדי להגן על משאת נפשם !

 

אלא שאין הדבר פשוט כל כך. הרבה אנשים מוכנים לבצע מעשי קנאות, אבל אין הרבה אנשים שהשם "קנאי" באמת הולם אותם. ה"קנאי" המצוי גודר לעצמו תחום מסוים, שבו מתרכזת פעילותו. בתחום זה הוא משקיע את כל המרץ, ובתחום זה הוא פועל על פי המתכונת ה"קנאית", אינו מוכן לוותר על קוצו של יוד, ופוגע ללא רחם במי שמתנגד לדרכו. 

 

אך במה שחורג מתחום צר זה, בשאר שטחי החיים, הוא יכול להיות בהחלט אדם "נעים הליכות", גמיש למדי, שניתן להגיע עמו לעמק השוה.

 

מכירים אנו אנשים כאלה למכביר. הם לוחמים בהבל פיהם את מלחמת היושר הציבורי, הם מוכנים לשפוך אש וגפרית על כל מיני "משתמטים", אמיתיים ומדומים, אבל אותו אדם אינו מתבייש להודות, או לספר בשמץ של סיפוק, כיצד הצליח ברוב תחכום להשתמט מתשלום מסים ...

 

ולא נשכח את השכן, שרוממות הנקיון תמיד בפיו, ואת כל האשפה הוא זורק - למגרש הסמוך. או את רודף השלום, שברוב קנאותו ולהיטותו אחרי השלום הוא מוכן לבלוע כל "בעל מחלוקת" הנקרה בדרכו .

 

האם התנהגותו של אדם כזה היא הגיונית? מדוע מתנהג כאן כקנאי, ושם כפשרן? אלא לאמיתו של דבר, גם קנאותו אינה קנאות, אלא אהבת הניצוח... מהי קנאות אמיתית? היא ביטוי של תכונה נפשית, ולא התנהגות בעלת אופי מסוים. הקנאי אינו מודרך מן הרצון להשיג איזה יעד, הוא לא שואף להגיע לתכלית מוגדרת. אין הוא מסוגל לסבול את העיוות, משום שהוא עיוות, בכל מקום שיהיה, בתחום זה כמו בכל תחום אחר. האמת שהיא נר לרגליו, היא ורק היא מדריכה את צעדיו .

 

פנחס הוכיח במעשה זמרי, שהוא אכן ראוי לכינוי "קנאי" אמיתי. אילו היה הורג את זמרי בלבד, היה אפשר לחשוד בו, שאין מניעיו טהורים. אולי עשה זאת מתוך תחושה של "עלבון לאומי". ואולי רצה לתבוע את עלבונם של משה ואהרן. אבל הוא לא הסתפק בזה. הוא עמד ועשה "פלילות עם קונו", כדי להציל את כלל ישראל. "על אלה יהרגו כ"ד אלף מישראל?" כך הוא טען לפני הקב"ה. ואין זה דבר של מה בכך; הוא סיכן ביודעין את כל חלקו ושכרו בעולם הבא.

 

לזה מסוגל אך ורק, מי שפועל מתוך מדת הקנאות הטבועה בנפשו. מצד אחד, לקנא לכבוד קונו, להתאכזר כנגד יהודי ולסכן את חייו - על אהבת ה'; ומאידך, לעמוד ולהתריס כנגד הקב"ה - ובכך להפגין אהבת ישראל ללא גבול. במבט שטחי, שתי פעולות אלה מהוות ניגוד. "אהבת ישראל" מכתיבה לכאורה יחס סלחני לעבריינים, בעוד "אהבת ה' " מחייבת את ההיפך, ענישה ללא רחם למי שעבר על דעת קונו. אם היה פנחס מסוגל למסור את נפשו על אהבת ה' ועל אהבת ישראל כאחד, הוא הוכיח בכך, שמסירות נפש זו באה אך ורק ממקור הטהור ביותר: הקנאות לאמת הצרופה, ללא שמץ של אינטרס עצמי.

 

(ע"פ משך חכמה)