פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי [במדבר כה יא].
בקנאו את קנאתי - בנקמו את נקמתי בקצפו את הקצף שהיה לי לקצוף. כל לשון קנאה הוא המתחרה לנקום נקמת דבר וכו' [רש"י].
קיימת כאן הדגשה על סוג מיוחד של קנאה - קנאה לקנאתי, מסביר הרב אזרחי.
ורש"י אינו חוסך מילים לפרש זאת וחוור ומפרש נקמה לנקמתי הקצף שהיה לי לקצוף.
מהי ההדגשה המיוחדת? מה באו כאן למעט או לרבות?
הנה לעיל בריש הפסוק "פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן" הביא רש"י את דברי חז"ל בסנהדרין: "לפי שהיו השבטים מבזים אותו, הראיתם בן פוטי זה שפיטם אבי אמו עגלים לעבודה זרה, והרג נשיא שבט מישראל, לפיכך בא הכתוב וייחסו אחר אהרן".
הדבר תמוה על שום מה קראו לו בן פוטי ולא שם אחר המצביע על עצם העבודה זרה הלא הפיטום אינו אלא הכנה, מדוע לא הדגישו את ההקטרה, או שאר מיני עבודה זרה?
הכוונה היא כנראה, להצביע, לא רק על העבודה זרה שבדבר, אלא על ה'פיטום', משום שבפיטום זה, באה לידי ביטוי דבקותו וקנאותו לעבודה זרה.
לא רק מקטיר, עובד וכדומה, אלא מפטם... מתכונן ומשקיע תוך ציפיה ודבקות. על שום הפיטום הוא שקראו לו בן פוטי.
הכוונה היתה איפוא לומר, כי קנאותו של פנחס עברה לו בירושה, כי כך טבעו וכך ירש אותה מאבי אמו – לקנא, ואך האובייקט הוא שהתחלף.
הסבא קנא לעבודה זרה והוא הנכד מקנא להשם.
באה איפוא התורה, ומעידה כי קנאתו של פנחס היתה ל"קנאתי".
ופירש"י שהכוונה היא, שפנחס נקם את נקמתו של הקב"ה, או קצף את קצפו של הקב"ה.
היינו שלעומת הטענה של בני השבטים, כי הקנאה טבועה בטבעו, וכשמוצאת היא פורקן, היא מוצאת אל הפועל. לעומת זאת מעידה תורה כי אדרבא, הקנאי האמיתי איננו מכוון על ידי הקנאה עצמה, אלא על ידי האידיאולוגיה והדביקות בריבונו של עולם.
כי כל מטרתו היא לקצוף 'במקומו' של הקב"ה, ולקנא את קנאתו של הקב"ה.