נקם נקמת בני ישראל מאת המדינים, אחר תאסף אל עמיך : 

וידבר משה אל העם לאמר, החלצו מאתכם אנשים לצבא, ויהיו על מדין לתת נקמת ה' במדין: (לא, ב-ג) 

 

השינוי בין שני הפסוקים בולט: "הקב ה ציוה למשה רבנו לנקום את "נקמת בני ישראל", ואילו משה ציוה לישראל לנקום את "נקמת ה' ". ובאמת טעון ביאור, מדוע נצטוה לנקום את "נקמת בני ישראל"? היכן מצינו בתורה נקמה אישית של בשר ודם, הלא אדרבה זוהי מדה מגונה שעליה נאמר "לא תקום"!

 

לאמיתו של דבר כבר הרגיש רש"י בסתירה זו, וכתב על זה: "נקמת ה' - שכל העומד כנגד ישראל, כאילו עומד כנגד הקב"ה". כלומר, שבאמת לא היתה זו נקמה מצד ישראל, נקמה אישית, אלא נקמת ה', אלא שהיינו הך, מי שנלחם בישראל הרי כוונתו להלחם בהקב"ה, ולכן ניתן לקרוא לזה בשם "נקמת בני ישראל".

 

אך עדיין טעון הדבר הסבר. מדוע הקב"ה ייחס את הנקמה לבני ישראל, אם האמת היא שזו נקמתו של ה'? נסביר את הדבר על פי משל .

 

צעיר אחד, מבני הטובים, סטה מדרך הישר והתמכר לשתייה. לאביו נודע, שיד החברים בדבר; שני חברים היו שמשכו את בנו לעסק ביש זה, אך לא הרי זה כהרי זה. 

הראשון עשה זאת "לתיאבון"; הוא אהב בעצמו את השתיה, אך לא היה בעל אמצעים כדי לשלם עבורה. לכן פיתה את הנער לבקר בבתי המרזח, כדי שהלה ישלם את החשבון. ואילו השני עשה "להכעיס". הוא הזמין את הנער לבלות בבתי המרזח, אך על חשבונו הוא; כל מטרתו היתה לקלקל את נפש הנער .

 

משנודע לאב על מצבו של הבן, החליט לעקור את הרע משורשו, דהיינו לסלק את החברים הרעים. קודם כל השפיע על אביו של הראשון, שישלח את בנו למקום אחר, שבו יגמל מהרגלו הרע, ולא יתחבר עם בנו. אחר כך הוא פנה אל השני; אך לא בדרך זו. הוא שכר כמה בריונים שהפליאו בו מכות נמרצות, עד שהלה הבטיח שימשוך את ידו מאותו נער מסכן.

 

לעם ישראל יש שני סוגי אויבים. שניהם מסיתים ומדיחים, שניהם מושכים אותנו לאלילים למיניהם; ובכל זאת יש ביניהם מרחק רב. ישנם עמים, כתות, תנועות, המעונינים ללכוד אותנו ואת בנינו ברשתם כדי להגדיל את שם אלילם, כדי להוסיף כח ל"אידיאל" שלו הם סוגדים. הם סבורים באמת ובתמים, שהם עושים לנו "טובה", שהם משחררים אותנו מכבלי הדת ה"שחורה". באויבים אלה צריך לטפל על ידי החזרתם למוטב. אם יגמלו משכרותם, לא תהיה להם יותר סיבה לקלקל אותנו.

 

אך הסוג השני אינו פועל מתוך "אידיאל". אין להם בכלל אליל שהם סוגדים לו, שהם מעונינים לפאר את שמו על ידי משיכת אנשים אליו. כל השקפת החיים שלהם היא: הפקרות, חיים ללא רסן. כל מגמתם היא לקלקל אותנו, להרוס את מה שיש לנו. עם אנשים אלה צריך להתנהג כמו שמתנהגים עם שונא אישי. לא לוותר, להחזיר להם שנאה תמורת שנאה .

 

אויב כזה היה מדין. מה היתה עבודה זרה שלהם? "בעל פעור" - אליל שעובדים אותו על ידי פיעור, על ידי התנהגות מופקרת ללא רסן, על ידי ביזוי כל מושג יקר וקדוש, על ידי ביזוי האליל עצמו! מגמת המדינים לא היתה האדרת שמו של הבעל פעור, כי לא היו מעונינים בכך. כל מטרתם היתה לזרוע הרס וקלקול בעם ישראל. וכך אומר רש"י: "מאת המדינים, ולא מאת המואבים, שהמואבים נכנסו לדבר מחמת יראה, שהיו יראים מהם ... אבל מדינים נתעברו על ריב לא להם".

 

ולכן ציוה ה': "נקום נקמת בני ישראל" - אמנם זו נקמת ה', אבל צורת הנקמה צריכה להיות "נקמת בני ישראל", כדרך שנלחמים נגד אויב אישי. מלחמה ללא רחם, ללא ויתורים, עד לכניעה מוחלטת.

 

(ע"פ אהל יעקב)