אם כן בואו נעבור לפרשה.

 כבר הפסוק הראשון תמוה: אלה הדברים אשר דיבר משה... במדבר, בערבה, מול סוף, בין פארן ובין תופל, ולבן וחצרות ודי זהב.

המעיין בפסוק שהזכרנו יתפלא מיד על ההדגשה המיוחדת של המקום שבו דיבר משה. נראה כאילו אלוקים דאג עוד טרום עידן הGPS שנוכל בדיוק למצוא את המקום ההיסטורי שבו מדבר משה אל העם...

גדול המפרשים היהודיים רש"י מיד עומד על הנקודה ומסביר: המילים הללו בכלל לא מתכוונים למקומות גיאוגרפים אלא אלה קודים לחטאים. למשל: "במדבר – בשביל מה שהכעיסוהו במדבר." הכעיסוהו הכעיסוהו... "מול סוף – שהמרו בים סוף" רצו לחזור למצרים... "די זהב – זהו חטא עגל הזהב". וכו' וכו'.

הנקודה המעניינת היא מדוע משה בוחר דווקא בקודים האלו? יש המסבירים שכשמשה מוכיח את העם הוא בד בבד מגלה עליהם זכות.

"במדבר" – משה דבר ראשון מכניס את החטא לפרופורציות של "במדבר" – נחשים, עקרבים, חום וצמא. או למשל ב"די זהב" (חטא עגל הזהב) משה אומר לאלוקים: נתת להם די (הרבה) זהב. מה, הם לא ישחיתו את מידותיהם? הרי הכסף מעביר את האדם על דעתו!

אם כן, מצד אחד הוא מוכיח את עם ישראל, אך דואג גם לסנגר עליהם לפני האלוקים.

המוסר שאנו הקטנים יכולים ללמוד ממשה הוא: גם כשכועסים... גם כשמוכיחים... יש דרך ויש צורה. בענווה, תוך הבנה ואהבה עמוקה. בואו ננסה קצת יותר להדמות למשה וללמוד ממנו איך צריך להתנהג דווקא כשמוכיחים וכועסים. הרווח – יהיה כולו שלנו. שבת שלום.