האם האנשים התמימים צפויים לסבול במשך חייהם יותר מאשר הפיקחים?

האם חייבים לעבור מלחמות וצרות כדי לרשת את ארץ ישראל?

האם נוכל יום אחד להיגמל מהצורך בצבא ובמלחמות?

 

 

לנו נדמה שההולכים בתמימות צפויים ליפול להרבה בורות במשך חייהם, צפויים להידקר מהרבה קוצים ודרדרים. הם לא רואים את המזימות שחורשים נגדם, וממילא גם לא נערכים לקדם את הרעה. לעומתם הפיקחים עוסקים בניתוח המצב בו הם נמצאים, ובתכנון להמשך כיצד להיערך טוב יותר כנגד סכנות אפשריות. האחרונים יותר ראליים ומציאותיים.

 

ברם אם נתבונן נראה שלעיתים דווקא הפיקח הרציונליסט, בשל חששותיו מנפילות וצרות, הוא ניגש להיערך לקראתם, ובכך מכוון את צעדיו להיכנס לתוכם  ולמרבה האירוניה, לאחר שתחזיותיו הפסימיות התגשמו, הוא טופח לעצמו על השכם, איזה מזל שנערכתי לקראת הצרות, אבל הוא לא מבין שהוא בעצמו הביא את עצמו אליהם.

 

בפרשת השבוע (דברים), אשר פותחת את דברי התוכחה של משה רבנו לבני ישראל לפני מותו, משה מזכיר לישראל נקודות משמעותיות משנות הנדודים במדבר, ובמיוחד את אלו הנוגעות לירושת הארץ. בתוכם הוא מזכיר את בקשת ישראל לשלוח אנשים כדי לחפור את הארץ, מהלך שגרר בעקבותיו את גזרת ארבעים שנות הנדודים במדבר, עד תום כל הדור יוצאי מצרים למות במדבר.

 

משה עונה להם "ויטב בעיני הדבר" (דברים א,כג) אולי הוא בא לומר, אני חשבתי שזו יוזמה טובה, חשבתי שאתם רוצים לעשות עבודת שטח מקדימה לפני הכניסה לארץ, כדי להיערך טוב יותר למשימת כיבוש הארץ. יתכן גם שמשה רבנו לא באמת אהב את היוזמה, כי ראה בה חוסר אמון ב-ה'. אלא הוא חשב שדווקא אם הוא יתמוך בה, היא תתמסמס ותרד מהפרק, משל למוכר אבטיחים בשוק שמכריז ללא הרף על הסכין, כל מי שרוצה מוזמן לפתוח אבטיח ולראות אם הוא טוב, ממילא רבים האנשים שמוותרים על הבדיקה ( עיין רש"י על הפסוק)

 

לצערנו את ההמשך אנו יודעים, ירושת הארץ התעכבה עד שנת הארבעים ליציאת מצרים. ברם אנו חושבים שהנפילה באה בעקבות הוצאת דיבת הארץ, בשל הפחד להתמודד עם חיי מעשה בארץ ישראל, אבל חז"ל אומרים אחרת!

 

בפרשה משה רבנו מספר לדור הבנים, כאשר נסענו מהר סיני, ה' אמר לנו "בואו ורשו את הארץ", שואלים חז"ל למה לא הקדים לומר בואו וכבשו את הארץ, הילחמו עליה. אלא אומרים חז"ל, אם בני ישראל לא היו מבקשים כלל לשלוח את המרגלים, אם הם היו הולכים בתמימות, לא היו נזקקים כלל למחמה. יושבי הארץ היו מקבלים אותם בשמחה ומפנים להם את הארץ. (ראה פרוש רש"י דברים א,ח), ההיסטוריה הייתה נראית אחרת לגמרי.

 

לא זכינו לרשת את הארץ בלי מלחמות, ואף גלינו ממנה שוב ושוב, אבל מבטיחים לנו הנביאים, שעוד נגיע ליום שחרב לא תעבור בארצנו, ונגיע ליום שלא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה.

 

הדרך להכשיר את עצמנו לעתיד המיוחל, עוברת בין השאר דרך בניית מידת התמימות, לא תמימות נאיבית שחושבת שאם אנו נזרוק את כלי נשקנו, אז גם אויבנו יעשו כן. אבל כן תמימות כלפי שמים. הרי ה' רוצה רק את טובתנו, אפילו יותר מאתנו. ובו אפשר לבטוח באמת ובתמים, ובלבב שלם. תמימות כזו תביא אותנו לא לפחד כלל מבני אדם, לא להחניף להם וגם לא להתנכר אליהם.

 

בתמימות זו ישנה הכרה שעם כל חופש הבחירה שניתנה לבני האדם, ועם זאת שחלקם גם בוחרים בדרך הרע, אעפ"כ שום רעה לא תוכל לבוא אלינו מבלי רצון ה', גם ההכרה שה' נותן לבוטחים בו את הכוח להתמודד עם כל מבקשי רעתם, זוהי תמימות בעלת עוצמה, תמימות פועלת ויוצרת ולא נפעלת חלילה מאנשים. "תמים תהיה עם ה' אלוקיך", דווקא עם ה'.