איזה סוג בכייה אנו אמורים לבכות בימים אלו?

ידועה האימרה שאין בוכים על חלב שנשפך. מה שהיה היה, העיקר לחשוב קדימה, זה גם מה ששאל אפלטון את ירמיהו הנביא. אמר לו אין ראוי לחכם כמוך לבכות על העבר. 

 

לכאורה גם רבי עקיבא שותף לגישה זו. מסופר בגמרא על ר"ג, ר' אלעזר, רבי יהושע ורבי עקיבא שהיו מהלכים בדרך, כיוון שהגיעו להר הבית, ראו שועל יוצא מבית קודש הקודשים. התחילו החכמים בוכים, אבל רבי עקיבא דוקא היה מצחק. 

 

לכאורה רבי עקיבא עוד יותר קיצוני מאפלטון הוא אף מצחק. מדוע צחק רבי עקיבא?

 

נראה שהוא הביט הרחק קדימה. הוא כבר חי את נבואות הנחמה. הוא הצטרף ל-ותשחק ליום אחרון. 

 

אבל ברור שגם רבי עקיבא התאבל על החורבן, ודוקא בשל זה שהחכמים שאיתו בכו הוא הרשה לעצמו לצחק, בתור איזון לבכיים. מצאנו במסגת תענית את רבי עקיבא עצמו אומר "כל העושה מלאכה בתשעה באב אינו רואה ברכה לעולם". 

 

צריך להבין את השילוב הזה של בכי וצחוק. 

 

קודם ברצוני לעיין בדברי הגמרא (שם כט) אמר להם הקב"ה, אתם בכיתם בכיה של חינם, ואני קובע לכם בכיה לדורות, חרב הבית... וכן בשניה...

בודאי שאין הקב"ה מעניש אותנו על מנת להסב לנו רעה. אלא כל עונשיו של ה' הינם על דרך התיקון. אנו חייבים להבין כיצד הבכייה לדורות מתקנת את בכיית החינם. שהרי אמרו בגמרא, כל שאינו מתאבל על ירושלים אינו רואה בשמחתה. מכאן שהאבלות שאנו מצווים עליה בתשעה באב, היא כזו המכשרת אותנו לראות בשמחת ירושלים. היא אבלות מלאת תקוה ובטחון בנבואות הנחמה שיתגשמו. 

 

אפלטון צדק, אם היה מדובר באבידה שלא תשוב, בחלב שנשפך או בבכייה של חינם. אבל אנו מתאבלים ומצטערים על אבידה שבודאי תשוב, על התרחקותנו מהעתיד המיוחל שבטוח יגיע, אין זו בכיית חינם. 

 

ואולי זאת רצה רבי עקיבא לומר לחבריו, אל תבכו בכי שבור של יאוש, אלא תצרפו אליו את הצחוק העתידי. כי אין אנו מיואשים חלילה. 

 

חז"ל אומרים שחזקה שהמת משתכח מן הלב, אבל החי לא משתכח. לכן יעקב אבינו סירב לקבל תנחומים על יוסף, כשסיפרו לו שחיה רעה אכלתהו, כי באמת יוסף היה בחיים. וכך עם ישראל לא מקבל תנחומים על ירושלים, כי החלק החיצוני נחרב והפנימי עומד קיים, וזהו עניין היתה כאלמנה קיריה נאמנה, רק כאלמנה.

 

בדומה לכך, כאשר ראתה בת פרעה את משה בתיבה בוכה, "ותאמר מילדי העברים זה". כיצד ידעה זאת? אלא היא הבחינה שביכיו מלא תקוה, וללא יאוש, אמרה זהו בכי עברי. 

 

הנביא זכריה אומר שימי בכי אלה יהפכו לימי ששון ושמחה. שבירת הלוחות בי"ז בתמוז מלמדת שיום זה דוקא מסוגל לקבלת התורה. וכן בכיים של ישראל בתשעה באב בעקבות סיפור המרגלים, מלמדת שזהו יום המסוגל לירושת הארץ. שהרי אם לא היו חוטאים היו נכנסים בו ככל הנראה לארץ. 

 

ברור לנו שהקב"ה החריב את ביתנו, מגודל אהבתו אלינו, מה שנקרא סותר על מנת לבנות. או ירידה לצורך עליה. אם עם ישראל היה נשאר בארץ בקלקולו ולא גולה, חלילה לא היתה לו תקנה. 

זהו שאמרו חכמינו שכאשר נכנסו הבבלים להיכל, הכרובים היו מעורים זה בזה, דבר המורה על אהבה בין ה' ובין ישראל. 

 

אם כן תפקיד הבכי בימים אלו, להכיר שרק אנו גרמנו את גלותנו, לכן לעורר עצמנו לפשפש במעשינו, ולהתחזק בציפיית הגאולה, לבטוח בה' שהיא בודאי תגיע. להבין שכל העיכובים הינם מאהבת ה' אלינו ומרצונו לתת לנו הזדמנות להתכונן לגאולה. להכיר שאם עוד לא נבנה בית המקדש בימינו, סימן שעוד לא השלמנו לתקן את גורמי החורבן. להאמין שכל מה שעושה ה' עושה לטובה!