ארץ ישראל | מערכת האתר

• הדפסה
• דואל

בפרשתנו משה מאריך ומתאר את שבחיה של ארץ ישראל "ארץ אשר תמיד עיני ה' אלוקיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה". וכן בדברי חז"ל אנו מוצאים מעלות רבות ומיוחדות.

יש להתפלא עלינו, שאנו נמצאים בארץ ישראל, ואין אנחנו מרגישים את גודל המעלה הנרכשת לנו ע"י שהותנו בארץ. כדי להסביר את זה נתבונן בדברי המדרש הבא.

אמר משה רבינו לפניו, רבונו של עולם עצמותיו של יוסף נכנסו לארץ ישראל ואני איני נכנס. אמר לו הקב"ה מי שהודה בארצו נקבר בארצו, ומי שלא הודה בארצו לא נקבר בארצו. יוסף הודה בארצו (כלומר יוסף התפאר בכך שהוא מארץ ישראל) שהרי אשת פוטיפר אמרה עליו "ראו הביא לנו איש עברי", ויוסף לא הכחיש את זה ואמר "כי גנוב גונבתי מארץ העברים". אבל משה לא הודה בארצו. בנות יתרו אמרו עליו "איש מצרי הצילנו מיד הרועים", ומשה שמע ושתק.

דברי המדרש מופלאים. שהרי כשאמרו על משה "איש מצרי" לא רק שכפרו במוצאו של משה אלא גם ביהדותו של משה, וגם על כך יכול היה משה להיתבע ששמע ושתק, אבל לא מצאנו בשום מקום שישנה תביעה למשה על כך. אולי מפני שאם היה מגלה באותו שלב שהוא יהודי היה בסכנה. מכל מקום העובדה שהוא שתק על זה שאינו בן ארץ ישראל גורמת לכך שאין לו זכות להיקבר בארץ. וההסבר לכך הוא שמשה לא נענש על כך שלא הודה בארצו, אלא שהייתה חסרה לו הזכות המיוחדת של השייכות לארץ ישראל.

מסביר רבי חיים שמואלביץ זצ"ל בספר שיחות מוסר, שכדי לזכות להיות מושפע באופן מקסימלי מתכונותיה המיוחדות של ארצנו הקדושה, יש "להודות בארץ". ורק בהשתייכות לארץ ובהרגשת השייכות המיוחדת לארץ נוכל להיות מושפעים ממנה.

בכך נוכל להבין רעיון נוסף. בנות צלפחד באו ובקשו את נחלתו של אביהן שמת במדבר. וכתב על זה רש"י שם, שהגזירה שנגזרה בעקבות חטא המרגלים נגזרה על האנשים בלבד ולא על הנשים, לפי שהיו מחבבות את הארץ. האנשים אומרים "נתנה ראש ונשובה מצרימה" והנשים אומרות "תנה לנו אחוזה". כלומר, שבקשת הנחלה של בנות צלפחד לא היתה מתוך רכושנות אלא באה מתוך חביבות גדולה שהיתה להן לארץ, לכן זכו להנצל מאותה גזירה.

ויתכן, מוסיף רבי חיים, שזו גם הסיבה שחטא המרגלים גרם שלא יכנסו לארץ, למרות שחטא העגל שהיה חמור יותר לא גרם לכך, שכיוון שהוציאו דיבת הארץ ולא רצו בה, ממילא אינם שייכים לארץ ואינם ראויים להיות בה.