חייבים אנו לומר, שסיבת הציווי היא כמו שהקדים רש"י: "ודבר זה של עגמת נפש הוא". טבעי הדבר, שאדם במצב זה מודאג מן האפשרות שיפול חלל במלחמה, ומחמת דאגה זו המכרסמת בלבו הוא "ירא ורך הלבב". רש"י מוסיף לדייק מלשון המקרא "פן ימות" שחשש זה אינו פרי הדמיון בלבד; אחרי שהצטרף למלחמה ללא רשות, יש לו באמת סיבה טובה לדאגה.

 

ועדיין יש מקום לשאלה, הלא בסופו של דבר מכריז הכהן שכל הירא ורך הלבב יחזור לביתו; מדוע ראתה התורה לנכון לפרט את אלה, הלא גם הם נכללים בהגדרה של "ירא ורך הלבב"?

 

התורה באה ללמדנו כאן, באיזו רוח עם ישראל ניגש למלחמה.

 

בנוהג שבעולם, כאשר אומה מתכוננת למלחמה, מכריזים על מצב חירום; האומה מתגייסת למען המאמץ המלחמתי. כל המשימות הלאומיות נדחות לזמן בלתי מוגבל, מגייסים את כל מי שניתן לגייס, מטילים מיסים מיוחדים ואין פוצה פה. כולם יודעים היטב שזו שאלה של חיים ומוות, שדרוש מאמץ עליון כדי לנצח את האויב, גם במחיר כבד, ולכן מקבלים בהבנה וברצון את הגזירות הכבדות. 

 

עם ישראל אינו מנהל מלחמות; " ה' הוא איש מלחמה", הוא זה שמנהל את המערכה, ואין הוא זקוק לאיש שיעזור לו. אם בכל זאת הוטל עלינו לתרום את חלקנו במלחמה, הרי זה משום שרצונו ית' לנהל את המלחמה בדרכי הטבע; אולם ברור שאין כאן אלא "מסייע שאין בו ממש", בבחינת גלגל חמישי שבעגלה .

 

במצב זה, אין כל סיבה להפוך סדרי בראשית. מי שביכלתו להתגייס בלי שתיגרם הפרעה למהלך החיים שלו, מצווה עליו התורה להתגייס למלחמה; אולם אין צורך ואין זה רצוי שאנשים יהרסו מסגרות חיים ותיגרם בכייה לדורות. 

 

אדם שכבר נכנס לשגרת חיים, כבר בנה את ביתו ואת פרנסתו, יכול להרשות לעצמו להתגייס למלחמה בלי להעמיד בסכנה את קיום ביתו. לאחר שיחזור מהמלחמה, הוא יחזור למסלול כמקדם. אולם אדם שזה עתה התחיל לבנות את ביתו, והוא עדיין עסוק בהנחת היסודות, מסתכן בהריסת חייו אם יעזוב עתה את המלאכה. בניית בית בישראל היא משימה לאומית ממדרגה ראשונה, שאסור לסכן אותה גם בתקופת המלחמה . 

 

גם בתקופה שבה יש צרכים דחופים וחשובים, אסור שההתעסקות בהם תגרום להפרעה בבניית חייו של האדם, בבניית הבית על כל מרכיביו, שהם הם יסודותיו של עם ישראל כולו .