כי יקרא קן צפור לפניך ... שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך
לא יהיה כלי גבר על אשה, ולא ילבש גבר שמלת אשה:
כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגך, ולא תשים דמים בביתך כי יפל הנפל ממנו: (ח-ה,כב)
אם קיימת מצות שילוח הקן סופך לבנות בית חדש ותקיים מצות מעקה, שמצוה גוררת מצוה, ותגיע לכרם ושדה ולבגדים נאים, לכך נסמכו פרשיות הללו. (רש"י)
"רש י מנמק את הקשר בין שילוח הקן לבניית בית בכך, שמצוה גוררת מצוה; ועדיין הניח לנו מקום להסביר, מדוע דוקא מצוות אלה קשורות זו בזו, וגוררות זו את זו .
ניתן לצרף כאן גם את הציווי הקודם לשילוח הקן: "לא יהיה כלי גבר על אשה, ולא ילבש גבר שמלת אשה". שלש מצוות אלה, יש להן מכנה משותף - נכללו בהן שלשה מרכיבים המהווים את יסוד המשפחה היהודית: האשה, האם והבית.
היסוד הראשון במשפחה היהודית היא האשה. התורה הועידה לאשה תפקיד מיוחד, שרק היא מסוגלת למלא אותו: האשה היא "עקרת הבית", עיקרו של הבית. עליה להכיר את מקומה, לדעת שהבורא ברא איש ואשה, והעניק לכל אחד מהם את הטבע המאפשר לו למלאות את תפקידו כראוי; ללא הכרה זו, אי אפשר לבנות בית יהודי, כשם שאי אפשר לבנות בנין ללא ידיעה של חוקי ההנדסה.
אין המדובר כאן בתחום המעשים, אלא בתחום השאיפות. יכול אדם לעסוק במספר דברים כאחד, אך שאיפתו של אדם אינה ניתנת לחלוקה; מי ששואף ליעד אחד, בעל כרחו יסיח את דעתו מיעדים אחרים.
אשה השואפת להתקדם במקצוע, לצבור הון ולנהל עסקים - בעל כרחה תחלש אצלה השאיפה להיות "עקרת הבית".
התורה הזהירה "לא יהיה כלי גבר על אשה ; " גם אם האשה עוסקת בתחום שאינו שלה, חשוב שהיא עצמה תישאר "אשה". לבושה יעיד עליה כאלף עדים היכן הוא מקומה האמיתי: "כל כבודה בת מלך פנימה". גם לגבר אסור לפלוש לתחום האשה, ולגרום לטשטוש התפקידים; רק באופן זה ניתן להניח את יסודות הבית היהודי .
מכאן מגיעים אנו לתפקיד האם. האמהות היא כל כך מקודשת ומושרשת בבריאה, שהתורה ביקשה להגן על האמהות - לא של נשים יהודיות בלבד, אלא על מושג האמהות בכלל, ובכלל זה כל בעלי החי. כאשר האם רובצת על האפרוחים - היא ממלאת את תפקידה כאם; מי שמנצל את הרגע הזה כדי לתפוס אותה, משום שטבעה אינה נותנת לה לברוח ולעזוב את ילדיה לנפשם, ניצל לרעה וחילל את האמהות. התורה ציוותה להפריד קודם כל בין האם והבנים, ולתת לציפור אפשרות להמלט; רק את הבנים מותר לקחת, ואילו את האם חייבים לשחרר לנפשה.
היסוד השלישי במשפחה היהודית הוא הבית בעצמו.
התורה נתנה לנו כאן שני לאווים: האחד הוא כללי, "לא תשים דמים בביתך". בלאו זה כלולים כל סוגי המכשולים העלולים לגרום נזק לגוף האדם, בכל צורה שהיא. מלבד זה נאמר ציווי נוסף: "ועשית מעקה לגגך". ציווי זה נוהג רק בבית, הוא מתייחס רק למעקה ולא למכשולים אחרים, ורק בתנאים מסוימים. לשם מה ראתה התורה צורך להוסיף את הציווי הזה ?
הבית מהווה מעצם טבעו מושג של "אנוכיות", דאגה לעצמו; הוא המבצר שאין לזרים בו זכות כניסה ללא רשות.
למי איכפת שיש בבית זה מכשולים, הלא בני הבית ידעו להזהר מהם, ואילו זרים - מה להם ולבית? כשהתורה ציוותה על עשיית מעקה, היא ביקשה ללמדנו שבית יהודי אינו מוקד השאיפה האנוכית של האדם, אלא להיפך: "ביתך תהא פתוח לרווחה", עליו להיות מוקד של דאגה לזולת .
לא מפני הדאגה לחיי הנופל ציותה התורה לעשות מעקה; "כי יפול ה נ ו פ ל ", מי שנופל - היה צריך ליפול. אותנו ביקשה התורה לחנך, שכל שאיפתנו בניהול הבית תהיה הדאגה לזולתנו .
ע"פ רש"ר הירש