מינוי המלך בעם ישראל אינו נתון לבחירתו של העם: ירצו ימנו, לא ירצו לא ימנו. העם מחוייב להעמיד על עצמו מלך מיד עם היכנסו ארצה וכפי שכתבה הגמרא במסכת סנהדרין: "ר' יוסי אומר- שלש מצוות נצטוו בני ישראל בכניסתן לארץ: להעמיד להם מלך ולהכרית זרעו של עמלק ולבנות להם בית הבחירה"

 

מדוע איפוא מצויין מינוי המלך בלשון של תנאי "כי תבואו אל הארץ.. ואמרת אשימה עלי מלך" וכו'.

 

שאלה נוספת עולה מתוך ההיסטוריוגרפיה של עם ישראל. כאשר 390 שנים אחר כך, באים ישראל לשמואל הנביא ומבקשים ממנו למנות להם מלך מספר הנביא כי "וירע הדבר בעיני שמואל"

 

וגם בעיני הקב"ה, כפי שמצויין מיד אחר כך "ויאמר ה' אל שמואל שמע בקול העם לכל אשר יאמרו אליך, כי לא אותך מאסו , כי אותי מאסו ממלוך עליהם"

 

והדברים תמוהים, הלא לא ביקשו ישראל אלא לקיים את המצווה המוטלת עליהם - מצוות מינוי מלך, מהיכן התגובה השלילית כל כך של שמואל ושל הקב"ה?

 

המלכים הראשונים

הדמויות הראשונות ששימשו כמלכים בעם ישראל למעשה היו משה, יהושע, ושמואל. על אף שלא נקראו בשם המפורש 'מלך' היו סמכויותיהם ומעמדם כשל מלכים. שלשתם נבחרו באופן ישיר על ידי ה', והנהגתם של שלשתם היתה תקיפה ומוחלטת כשל גדולי המלכים ויותר. אלא שלהבדיל ממלכים רגילים וקלאסיים, לא עברה מלכותם של אישים אלו לזרעם אחריהם. את משה ירש יהושע, ליהושע לא היו בנים, ולשמואל היו בנים שלא הלכו בדרכיו.

 

עם מות משה, לא נוצר ואקום בהנהגת העם. יהושע, שנבחר ישירות על ידי הקב"ה והוסמך מפי משה, מלכותי ותקיף היה כרבו, הנהיג את העם ביושר ובצדק, ולימדם אורחות חיים והנהגה רוחנית נכונה. הבעיות התחילו כאשר נפטר יהושע. הקב"ה מצידו לא הכריז על מנהיג מסויים, וההכרעה נפלה בעצם על העם. בשלב זה צריכים היו נציגי העם לגשת אל ראשיו ולבקש מהם כי ימנו להם מלך שיהיה בסגנונם של קודמיו – משה ויהושע. זו הסיבה כי הפסוק מתאר את מצוות מינוי המלך במסגרת של תנאי: "ואמרת אשימה עלי מלך", שכן ידעה התורה כי עלול להיווצר מצב בו העם צריכים ליזום את מינוי המלך, וכפי שאכן קרה.

 

אלא שהעם החליט להתעלם מצורך חשוב זה של מנהיג אלוקי, תקיף, וחד משמעי, והוא ביקש להישען על הנהגה ארעית, רופפת, העוברת מיד ליד ומשבט לשבט, כאותו תינוק הבורח מבית ספרו מפני שאימת רבו עליו. הוא רצה שבראשו יעמדו מנהיגים מתחלפים ולא הנהגה אחת ברורה, חדה וקוהרנטית.

 

או אז החלה תקופת השופטים.

 

סוף סוף מלך

שנים רבות סבלו ישראל בגלל סירובם זה להעמיד עליהם מלך הדומה באפיו ליהושע ומשה. נדים ומטולטלים היו משופט לשופט וכשלו איש באחיו. כושלים ומתאוששים, עולים ויורדים ואין להם מנוחה ממלחמות אויביהם, ואף עשו את הרע בעיני ה'. "ויעבדו את הבעלים וילכו אחרי עמים אחרים מאלהי העמים אשר סביבותיהם...ויחר אף ה' בישראל ויתנם ביד שוסים וישוסו אותם"...

 

התקופה האיומה הזו היא פונקציה ישירה כאמור, של סירובם של ישראל לקבל עליהם הנהגה ברורה ואלוקית, כדוגמת משה ויהושע, ואת התוצאות הישירות של סירוב זה מסכם הנביא:  "בימים ההם אין מלך בישראל, איש הישר בעיניו יעשה".

 

שלש מאות שנים אומללות חלפו על העם היהודי עד שזרח בישראל אורו של מלך חדש, צדיק וראוי: שמואל הנביא. מאחורי מלך זה התאגדו כולם "וינהו כל בית ישראל אחרי ה'" [שמואל א ז].

 

אלא שכמו לכל טוב גם לתקופה זו היה סוף. שמואל זקן והחלל המנהיגותי החל להיראות באופק

"ויהי כאשר זקן שמואל וישם את בניו שופטים לישראל... ולא הלכו בניו בדרכיו... ויתקבצו כל זקני ישראל ויבואו אל שמואל הרמתה. ויאמרו הנה אתה זקנת ובניך לא הלכו בדרכיך, עתה שימה עלינו מלך לשופטינו, ככל הגויים. וירע הדבר בעיני שמואל".

 

מדוע "וירע הדבר בעיני שמואל", הלא סוף סוף – אחרי תקופה כל כך ארוכה של 'איש הישר בעיניו יעשה' – מבינים זקני העם כי הגיעה העת להנהגה אחידה, יחידה, תקיפה וחדה, כפי שראוי להיות? הגיע הזמן לחזרתו של המלך. אלא שמעיון מעמיק יותר בבקשתם של זקני העם עולה כי הם לא ביקשו מלך שינהיג אותם וינתב אותם על פי המצווה האלוקית, קונספט ההולם את הנהגתם של משה, יהושע, ושמואל שמלכותם יצרה את "וינהו כל בית ישראל אחרי ה'". זקני העם מבקשים בצורה ברורה מלך אך שיהיה "ככל הגויים" כלומר מלך שאינו אלא סמל לשררה, לעושר, ללאומיות, ולמלחמה, מלך שאין דבר בינו לבין "לבלתי רום מאחיו ולבלתי סור מן המצוה ימין ושמאל".

 

על בקשה כזו מגיב ה': "כי אותי מאסו ממלוך עליהם" ובמלים אחרות, את ההנהגה שלי המועברת והמשתקפת דרך מלכים צדיקים וראויים כמו משה, יהושע, ושמואל, בחרו ישראל להשליך.

 

על פי הרב אליהו כי טוב, ספר הפרשיות