לאחר דברי 'ההרגעה' ממשיך משה וכורת עם העם כולו את הברית המיקרו והמקרו – ישראלית בו זמנית, כשהמשמעות העיקרית היא כי העם כולו נחשב לאורגניזם לאומי אחד. קודם לכם מבחין משה כי סדרת הקללות והתחזיות המאיימות הותירו את העם אחוז חלחלה עד שפניהם של ישראל 'הוריקו מפחד' כלשון הפרשנים. משה מכנס את העם אולי לכינוס האחרון בו יכול העם היהודי כולו להתאסף במקום אחד ופותח בדברי הרגעה:"אתם ניצבים היום" כלומר הנה, גם לאחר סדרת הקלות המפחידות נותרתם שלמים וקיימים והנכם ניצבים היום, כולכם, ללא יוצא מן הכלל. ההסבר לכך אומר משה הוא, כי: "המצווה אשר אנכי מצוך היום, לא נפלאת היא ממך ולא רחוקה היא. כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו".
 

כאמור, מכריז המנהיג הגדול בערב מותו על ברית המאחדת את העם לגוף אחד לטוב ולמוטב. שכן לאחר דברי האלה החמורים שבפרשייה הקודמת עשויים היו פרטים מן העם לחשוב כי לא נאמרו הקללות האזהרות והעונשים אלא כלפי העם כולו שבאופן יזום וגלובאלי בחר לזנוח את ה' ואת תורתו, אמנם אם יעזבו בודדים יחידים את הדרך הישרה לא יאונה להם -כך יסברו- כל רע. על כך קובע משה באופן ברור: "פן יש בכם איש או אשה או משפחה או שבט, אשר לבבו פונה היום מעם ה' אלוהינו... פן יש בכם שורש פורה ראש ולענה... והתברך בלבבו לאמור שלום יהיה לי כי בשרירות לבי אלך... לא יאבה ה' סלוח לו  ורבצה בו כל האלה הכתובה בספר הזה..." 
 

המלים החריפות לא מסתפקות רק באזהרה כללית אלא ממשיכות בתיאור מפורט יותר: "ואמר הדור האחרון, בניכם אשר יקומו מאחריכם, והנכרי אשר יבא מארץ רחוקה, וראו את מכות הארץ ההיא ואת תחלואיה.. גפרית ומלח שרפה כל ארצה, לא תזרע ולא תצמיח ולא יעלה בה כל עשב כמהפכת סדום ועמורה אדמה וצבויים אשר הפך ה' באפו ובחמתו".
 

השואה האיומה שתפקוד את האנשים גופם אך גם תכה באדמתם לא תותיר את אומות העולם אדישים והם ישאלו בתימהון: "על מה עשה ה' ככה לארץ הזאת מה חרי האף הגדול הזה"? ובמלים אחרות, מדוע התגובה האלוהית כה קשה ומפני מה אין היא מסתפקת רק באנשים עצמם ומתרחבת גם לאדמתם? על כך באה התשובה המתארת את החטא הדואלי של הישראלים: "על אשר עזבו את ברית ה' אלוהי אבותם אשר אשר כרת עמם, [וגם] וילכו ויעבדו אלוהים אחרים וישתחוו להם". בעונש כוללני זה באה לידי ביטוי הברית המקרו ישראלית שהוזכרה, גם אם איש אחד, משפחה, או שבט, יחטאו, והרחוב הכלל ישראלי שיהיה מודע לפשעו יבחין וישתוק – ייענש כולו מחמתו, בדיוק כמו גוף שלקה באחד מאבריו והזיהום והחולי מתפשטים אל שאר האברים. 

 

נחמה וגאולה

תיאור עצוב זה, אכן התרחש ברבות הימים לדעת פרשנים. חורבן בית המקדש הראשון [שחרב בעוון עבודה זרה] והגלות הנוראה שבאה בעקבותיו היא השתקפות מדוייקת של כל האזהרות, הקללות, והאזהרות המתוארות בפסוקים אלו. לצד תמונה קודרת זו מטפטף משה מלות נחמה מרפאות על ראשי העם שהאזין בשקיקה: "והיה כי יבואו עליך כל הדברים האלה הברכה והקללה, אשר נתתי לפניך, והשבת אל לבבך בכל הגויים אשר הדיחך ה' שמה. ושבת עד ה' אלוהיך ושמעת בקולו...ושב ה' אלוהיך את שבותך וריחמך וקיבצך מכל העמים אשר הפיצך ה' אלוהיך שמה". השימוש בלשון "ושב ה' אלוהיך את שבותך" במקום "והשיב ה' אלוהיך את שבותך" מלמד כי גם בגלותם נמצאת השכינה עם העם היהודי ועל כן כאשר הם 'שבים' לארצם, 'שבה' היא כביכול עמם. "אם יהיה נידחך בקצה השמים משם יקבצך ה' אלוהיך" כלומר גם אותם רחוקים בקצוות תבל שלא יהיו מודעים לכך כי יהודים הם מזרע ישראל, יקובצו יגאלו על ידי שופר הגאולה וכמו שאמר הנביא: "והיה ביום ההוא, יתקע בשופר גדול, ובאו האובדים בארץ אשור והנידחים בארץ מצרים, והשתחוו לה' בהר הקודש בירושלים". 
 

באותו יום של גאולה מבטיח ה' כי מלבד הגאולה הפיסית תחול גם תמורה נפשית: "ומל ה' אלוהיך את לבבך ואת לבב זרעך לאהבה את ה' אלוהיך בכל  לבבך ובכל נפשך למען חייך". במלים הללו לדעת הפרשנים מצויה  תקווה גדולה – שכן ב"ומל ה' אלוהיך את לבבך", מונח כי באחרית הימים יהיה הלב כמו השכל, כלומר הרגש יוכתב על ידי השכל והאמת הצרופה כאדם הראשון קודם החטא, להבדיל מהמצב הנוכחי בו הלב חומד ופעמים לא מעטות משתיק את קול השכל ומשתלט על מנגנון התנהגותו של האדם.