לע"נ ישראל מנחם בן בנימין ע"ה

לדחוף את הקטר | הרב עזריאל יונה

האנשים שנסעו בקרון הרכבת נדהמו למראה עיניהם. הנוסע הכפרי שישב כל העת בפינת הקרון כשהוא קצר רוח, וידו מתופפת על ברכו בעצבנות, ניגש אל דופן הקרון והחל דוחף אותה לכיוון נסיעתה של הרכבת. פנו של האיש סמקו וטיפות זעה ניגרו ממצחו, שכן את כל כוחותיו השקיע בדחיפת הקרון. ניגשו אליו האנשים ושאלוהו בעדינות מה הוא חושב שהוא עושה. ענה להם הכפרי בתמימות: אני ממהר מאד ועלי להגיע בשעה מסויימת העירה. מאחר שהקרון נוסע לאט, החלטתי 'לעזור' לו ולדחוף אותו קדימה בדיוק כמו שאני עושה לסוסי עגלתי כשהם מתמהמהים בדרכם.

 

פרצו האנשים בצחוק גדול ואמרו לכפרי השוטה: האם חושב אתה שכוחותיו הדלים הם שיסייעו לקטר להניע את הרכבת? האם מבין אתה בכלל שהקרון הענק הזה נגרר מכח הקיטור של הקטר, ואין לך כל יכולת השפעה עליו?

משל מבדח זה נאמר על ידי החפץ חיים לבעל אכסניה שהתלונן בפניו כי אין לו זמן להקדיש ללימוד תורה. הכפרי הסביר כי גם זמן מועט ביותר אין בידו מאחר שעליו לתור בתחנות הרכבת אחרי אורחים המגיעים מחוץ לעיר, ועליו לדאוג שהם לא יפלו בידיו של אכסנאי אחר. החפץ חיים הסביר ליהודי כי מי שמפרנס את העולם כולו ודואג אף למזונה של הבריה הקטנה ביותר, הוא ה'. המחשבה כי ההשתדלות היתירה של האדם היא זו שתסייע לבורא לדאוג לפרנסתו, משולה בדיוק לאותו כפרי שבטוח כי הדחיפה של הקרון תסייע לקטר. 

 

 

הוסף תגובה

קוד אבטחה
רענן