לע"נ ישראל מנחם בן בנימין ע"ה

כמו לעשות הליכה | מאמר אורח


הרבה דברים שהיינו רוצים שיהיו לנו או שלא יהיו לנו, נראים בעינינו גדולים מדי.

אם הדמות הפנימית שלנו דומה במידה מסוימת לחניון תת קרקעי רב מפלסים, הקומה העליונה היא תמיד המוארת והמוכרת. ממנה קונים במכולת, מורחים כריכים, ממיינים כביסה ומחליפים נורה. התחתונה יותר מאחסנת את סדרי העדיפויות, הרגישויות האישיות והנטיות הידועות, ההרגלים, ורשימות הדברים שמרגיעים או מרגיזים אותנו. נמוך יותר נמצאים מטענים גולמיים יותר, וככל שהחניון מתפתל למטה, נעשים דייריו מוכרים לנו פחות, עד הקומות העמוקות באמת, שבהן מוטלים גושים של פחד באפילה מוחלטת.
חסימות מייסרות, כאבי לב, משאלות וחלומות שהתנפצו, משמשים לפעמים כמנופים, כדי להעלות את שוכני המערות האלה קרוב יותר לאור הדעת.

עשר שנים של התמודדות מחליאה מול בוס רודן, עלולות להיות המחיר שנשלם, עד שהגוש מוכה האימים מפני כל בעל סמכות בחיינו, ייעתק לאט לאט ממקומו, כמו סלע בראשית אדיר ממדים, ויעשה את דרכו מקומה מינוס מאה לקומה מינוס שש. על הגושים של מינוס שש כבר יש לנו מושג. אנחנו יודעים על קיומם, ומרגישים במעורפל איך הם לוחצים על החזה ומפריעים בנשימה. אנחנו כבר יודעים שאנחנו שונאים אותם, ושלא ככה היינו רוצים לחיות.
אבל.

יותר מהכל אנחנו יודעים שהגושים של מינוס שש גדולים מכפי כוחנו, ושאין לנו סיכוי מולם. אז אנחנו נושאים בתוכנו את המפלצות המאותתות והמעיקות האלה, ופוחדים אפילו לחשוב עליהן. כי אפילו במחשבה, אין לנו סיכוי.

בתפילה פרטית נולד סיכוי. קשה להסביר את התהליך, אבל הוא אמיתי ומופלא.

הידברות עם השם, בהיותה מרחב מואר וחמים ומספק הגנה, בהיותה מנותקת מכל שיפוטיות ביקורתית של הזולת ומלאה בהקשבה החומלת שלו יתברך, נותנת לנו יד ומטיילת איתנו, מבלי משים וכמעט בלי פחד, בין הקומות. איכשהו, כשמדברים איתו, חלון של מודעות מתרחב ונכללים בו פרטים חדשים שקודם לא הכרנו, והכל קורה בהדרגה כה איטית ומלאה רחמים, שלא מצליחים להיבהל.

והנה אתה מוצא את עצמך, כתוצאה מהכנות של השיחה הגלויה והפרטית, מול ממצא איום כמו חוסר הסימפטיה שאתה חש, למעשה, כלפי אחד מילדיך.

זה הרבה יותר מלא נעים, זה מפיל אימה. ילד. בן תשע. תמים ומתוק וקטן כמו שילד, ואתה חש כלפיו גוש של עוינות בגלל שהוא שמן מדי, עליז מדי או שקט מדי.

התגלית הזאת מזעזעת. בורחים מפניה וטורקים את הדלת בחופזה, אבל רגל אחת שלה כבר מבצבצת.

אנחנו יודעים על זה עכשיו, מקודם לא ידענו.

מקודם רק סבלנו בעיוורון, פרץ עכור של כעס נפלט לפעמים מבפנים, אבל לא עמדנו על השורש. חשבנו שאנחנו עייפים או הראש כואב או חסרים לנו ויטמינים ו"הוא פשוט דיבר איתי על זה בשעה הלא נכונה". בהתבודדות אנחנו פתאום מזהים, שזה לא מהכאב של הראש, זה מכאב הרבה יותר עמוק במינוס שש.

זה נורא מפחיד, להכיר את הפחד.

בורחים ממנו, אבל הוא כבר נולד קצת.

בתפילות אחרות, הוא יבוא שוב ויתגלה עוד.

בתפילות אחרות, כשספירלת החיים תביא אותנו לעימות נוסף, הדיבור כבר יתחיל ממקום יותר מודע. יש שם מפלצת, אבא, פגשנו אותה פעם. אנחנו פוחדים ממנה פחד מוות והיא לא בגודל שלנו, אין לנו אומץ ממש לדבר, אז אנחנו רק לוחשים ובורחים.

בפעם הבאה נגיד מילים מהססות, אחר כך נדבר על זה קצת יותר גלוי, ולבסוף זאת תהיה שיחה ישנה שכבר דנו בה פעמים רבות, והיא מוכרת ומכאיבה אבל לא משתקת. המילים של התפילה הפרטית הן כמו גלגלים קטנים במנוף, שמעביר את הסלע הזה, קרוב יותר ויותר, אל פתחי היציאה.

תהליך הידברות שבתוך התפילה נטול תופעות לוואי של חולאים נפשיים או פיזיים, שמאפיינים חסימות מתמשכות. הוא מהיר לאין ערוך מקצב החיים, ועם זאת, תרחישיו עדינים ומלאי חמלה. בהדרגתיות שקשה לחוש בה, (שלבטח לא לוקחת עשר שנים כי אם שבועות או חודשים), ועם כאב מינימאלי, עולה הכאב המודחק אל סף התודעה. המודעות גוברת, התפילות שהתפללנו מגרשות את העיוורון המבוהל.
דברים שפגשנו בתפילה פרטית, לא משתקים אותנו כל כך, כי אנחנו לא נושאים אותם לבד. פגשנו אותם עם השם, ואי אפשר להשוות זאת לשום נסיבות אחרות. כשההתבודדות מטפלת בגושים כהים, היא מאירה אותם בתהליך הדרגתי, וגם הקטעים הפחות נעימים נחשפים באורח מרפא, מבטיח תקוה.

לדבר עם השם זה כמו לעשות צעידה. כל מילה מוליכה אותך הלאה. אתה לעולם לא נשאר תקוע, כשאתה מתפלל. כאשר אתה מתפלל, אתה זז. מילים שלך נשמעות אצל בורא עולם, ונענות. תמיד הן נענות.

הוא הבטיח שהן נענות.

הוא לעולם אינו עסוק מדי / לא מעוניין / לא זמין / טרוד / תבוא בבקשה בפעם אחרת.

כל מילה של תפילה היא השתדלות מדויקת ומקדמת, כמו לחיצה על הכפתור הנכון. המנוף הופעל, הכבל המחלץ בדרך אליך, כל הבריאה נעתקת ממקומה ומכוונת את עצמה כלפיך – לעזור לך, לכוון אותך, להביא אותך קרוב יותר, גבוה יותר, מדויק יותר. התפילה היא האופן שבו אתה משנה את העולם כולו ביחס אליך. מילה של תפילה לעולם אינה נותרת מוטלת על אם הדרך, נטולת כנפיים מכדי לעוף, חלשה מכדי לנוע הלאה.

ולכן, בקשר לכל מפלצת שהיא, בכל גודל שהוא, המילים של התפילה  תמיד משנות, תמיד מזיזות, תמיד גואלות.

זה יכול לקחת שנים (כי בלי התפילה זה היה לוקח עידנים), אבל בוקר אחד אתה מוצא באקראי פתק שכתבת לעצמך אי אז, בראשית אותו תהליך של התמודדות עם כאב. אז, כשרק הרגל של המפלצת נחשפה, ואתה נמלטת, מזועזע כולך, מאימתה, אל המרחבים המוכרים. (מה רצת לקנות אז? פיצה אולי, או רכב חדש?) במסגרת ניקיון של ערב פסח, או תוך תחיבת היד לכיס של הז'קט, נופלות עיניך על כמה שורות מיוסרות בכאב עז ונוקב של תחילת התמודדות. אתה קורא אותן, ועוצר על מקומך הלום רעם.

פתאום אתה קולט כמה דרך עברת, ועד כמה שונה המקום שבו אתה נמצא היום, מן המקום שבו היית פעם.  כמה שכבות כבר התקלפו מאותו גוש של אימה, כמה חלקים מן החושך כבר פגו.

גל של הכרת הטוב גואה בך ומרטיב אפילו את העיניים. אתה נושא מבטך למרום ולוחש "תודה".

יודע, שחוץ מהיותך יהודי, המאמין בקיומו של בורא עולם, אין עוד בכליך שום דבר עוצמתי כמו הידיעה הזאת, שאתה אכן יכול לפנות אליו ולדבר איתו בכל זמן, מכל מקום, בכל מצב – על כל דבר שבעולם. 

Image

הוסף תגובה

קוד אבטחה
רענן