לע"נ ישראל מנחם בן בנימין ע"ה

עד כסא הכבוד | מאמר אורח

המלך מנשה (ממלכי יהודה בסוף תקופת הבית הראשון), נפל בשבי ביד חיילי מלך אשור. הם הביאוהו לארצם וגזרו את דינו למות. נתנו אותו בתוך דוד של נחושת בעל תחתית כפולה, והחלו להסיק תחתיו את האש. כיוון שראה את מצבו הנואש, התחיל מנשה להתפלל אל כל האלילים והפסילים שהכיר.

לא היתה עבודה זרה שלא פנה אליה לעזרה, וכמובן, אין קול ואין קשב והאש ממשיכה לבעור. נזכר מנשה שאביו (המלך חזקיהו) לימד אותו בילדותו את הפסוק: "בצר לך ומצאוך... ושבת עד ה' אלוקיך ושמעת בקולו" (דברים ד', ל').

החליט מנשה בליבו: אעשה נסיון. אני קורא ומתפלל אל ה'. אם הוא יענה לי ויציל אותי, מה טוב. אם לא, הוא וכל שאר האלילים שווים – אין בהם ממש. והיו מלאכי השרת סותמין את חלונות הרקיע, שלא תתקבל תפילתו לפני הקדוש ברוך הוא, ואומרין לפניו: רבונו של עולם, אדם שהעמיד פסל בבית המקדש, כלום יש לו תשובה?


עונה להם הקדוש ברוך הוא: אם איני מקבלו בתשובה, זוהי נעילת דלת בפני כל בעלי התשובה.


מה עשה הקדוש ברוך הוא? חתר לו חתירה תחת כסא כבודו, ושמע את תחינתו והצילו. (מדרש).


* * *


דומה ואין פסגה למעלה ממדרש זה. הבה ננתח את הדברים.


מנשה היה מלך שהרשיע הן בין אדם למקום והן בין אדם לחברו יותר מכל המלכים שלפניו. הפסוקים בנביא מתארים את מעשיו (מלכים ב' פרק כ"א): הוא החזיר את כל העבודה זרה שפסקה בימי אביו הצדיק חזקיהו, בנה במות ומזבחות לאלילים, העביר את בניו באש לעבודת המולך, והעמיד את פסל האשרה בבית המקדש! וגם דם נקי שפך מנשה הרבה מאד עד אשר מילא את ירושלים פה לפה, מלבד חטאתו אשר החטיא את יהודה לעשות הרע בעיני ה'.


אם כן, לפנינו אדם הראוי יותר מכל אדם אחר לעונש, ולעונש קשה ביותר. עבודה זרה ושפיכות דמים, הרי הן מהעברות החמורות ביותר. כמלך - השתמש בכוחו ובסמכותו להחטיא את העם ולהטותו מדרך ה'. והנה, כאשר כל זה "בחשבונו" הוא נופל בשבי אשור ומתחילה פרשת העונש – והרי מובן ומוכרח עונש לאדם בעל עבר כזה! ואז, כשהוא חש את הדוד בוער תחתיו, הוא מחליט לפנות אל הקדוש ברוך הוא, זאת אחרי שפנה אל כל יתר הפסלים. מה פשוט יותר ונכון יותר, מלומר לו: חבר, אחרת את הרכבת! זה היה טוב לפני כל ההסטוריה שלך – עכשיו כבר מאוחר. וכך אכן אמרו המלאכים: רבונו של עולם, לאדם כזה במצב כזה אתה שומע? הלא יש לנו כללים ברוחניות, ואחד מהם הוא "המחטיא את הרבים אין מספיקין בידו לעשות תשובה", האם יש מחטיא גדול יותר ממי שמעמיד פסל בתוך בית המקדש?!


שאלתם, של המלאכים, אכן שאלה קשה ונוקבת, והקדוש ברוך הוא משיב: אם השער יינעל, ומנשה ימצא את דלתות התשובה נעולות בפניו, הרי שכל אחד עלול לחשוש שגם בפניו נעולה הדלת, ויווצר מצב שבאמת לא יהיה לאדם כח ומוטיבציה לשוב, שהרי היצר הרע תמיד יאמר לו: חביבי, מאוחר, השער כבר נעול.


אך כיון שטענת מלאכי השרת היא אמת, עושה הבורא דבר שרק הוא יכול לעשות, ומשנה את כל "כללי המשחק".


התשובה תגיע לא בדרך המקובלת, שם היא תיעצר על ידי המלאכים שימנעו מתפילתו להתקבל, אלא בדרך מיוחדת – חתירה תחת כסא הכבוד – בסתר, במהלך שרק הבורא יכול לברוא. הוא יקבל את תפילתו ותשובתו, שהרי הגיע מנשה למצב של "וידע מנשה כי ה' הוא האלוקים". "וכהצר לו חילה את פני ה' אלוקיו, ויכנע מאד מלפני אלוקי אבותיו, ויתפלל אליו, ויעתר לו וישמע תחינתו וישיבהו ירושלם למלכותו. וידע מנשה כי ה' הוא האלוקים" (דברי הימים ב' פרק ל"ב פסוקים י"ב – י"ג).


* * *


הרינו למדים, כי אין מצב שבו אדם מרוחק לחלוטין מבוראו. בוודאי שחטאים גורמים לאדם להתרחק, והדרך חזרה ארוכה וקשה יותר, אך תמיד תימצא הדרך.


אם אך יגיע האדם מצידו להכרה אמיתית וכנה כי שגה וטעה בדרכיו, וישוב אל ה' בכל לבו - אזי אין מעצור לפניו, וגם אם בדרך המקובלת והשגרתית לא תהיה לו כניסה, תיברא עבורו דרך צדדית ועוקפת, בה יוכל להכנס ולהתקבל לפני בוראו.


כאשר יגיע, ימצא את השער פתוח ואת יד הבורא המושטת אליו לקבלו, להסיר ערלת לבו ולהערות עליו רוח טהרה ממרומים שתפקח עיניו לראות ותעיר לבבו להרגיש, כי ה' הוא האלוקים.


(מעובד על פי כתבתו של א. ש. נתנאל, "עת לחשוב")

הוסף תגובה

קוד אבטחה
רענן