לע"נ ישראל מנחם בן בנימין ע"ה

חוט של חסד | הרב משה גרילק

אפילו שם האיסור מוזר ויוצא דופן - "שעטנז".

 

לא תמצאו לשם זה הסבר מניח את הדעת, לא במילון ולא בפירושי הפרשנים. בימינו, הפך למושג. סמל לכל ערבוביה, כינוי לפריעת סדרים בעולם. בתורה, הוא שמו של איסור. איסור טוויית שני חוטים (לפחות) - אחד פשתן שני צמר - יחד לתוך אריג אחד.

 

אין כל הגיון בצו זה. אנו מסכימים. אי אפשר לדמותו כלל לחוקי המוסר והחברה של התורה. מה גדול המרחק המהותי בין צו זה, המטפל בחוטים שזורים בז'קט או במכנסים, לבין - וזו רק דוגמה - המצווה האוניברסלית, שיא המוסר, הממצה בקרבה כל הנעלה והנשגב - "ואהבת לרעך כמוך"!

אבל, מעניין, בתורה עצמה מופיע איסור "שעטנז" צמוד למצוות "ואהבת לרעך כמוך". בדיוק, פסוק אחד לאחריה (ויקרא יט). למשה רבינו אפוא, לא הפריעה קירבת פסוקים זו. הוא, שכתב את התורה מפי האלוקים, לא ראה בקרבה זו - שעטנז.

 

ובאמת, חייבים פעם להציג שאלה זו במלוא הבהירות. כיצד התאחדו בלב משה הפכים אלו? איך יכול היה למסור בנשימה אחת חוקים, המפליאים - עד היום - כל חוקר, בהגיונם הבריא, בחוכמת חיים הטמונה בהם, יחד עם צווים שאין להם כל הגיון, מובן או הסבר?

כיצד הוא עצמו, שגאוניותו הוכרה אף על ידי כופרים בשליחותו האלוקית, לא הצליח במה ש"הצליחו" אנשי ההגיון בדורותינו - להפריד בין "ההגיוני" וה"מתקבל על הדעת", שבדבריו, לבין "הטפל" כביכול.

איך יכול היה לרדת בין רגע מן הגבהים המוסריים, של "ואהבת לרעך כמוך", אל עיסוק חסר פשר בהוראות חייטות כגון זו הנידונה ברשימתנו? הלא חכם היה האיש?!

ואולי, אולי זו עצמה ההוכחה שקיימת אמת מאחדת מאחורי הפרגוד הנראה לעין. אמת, האורגת למסכת אחת כל מה שציווה משה?

חשבתם פעם על כך?  

 

אכן, כך הוא.

אין האמת מאחורי ההפרדה המלאכותית בין ההגיוני וחסר ההיגיון בתורה. לא קיימת חלוקה בין מצוות שטעמן סביר לבין מצוות חסרות טעם. לאלו הדומות לחוקת השעטנז הבלתי מובנת, כי אם גם לא למסתברות לנו יותר. זו גדולתן ומכאן נצחיותן. הטעם - כמחייב קיום המצווה - הוא מזיק, כולא אותה באזיקי ההיגיון, קוצץ את כנפיה. למרות הפרדוקס שבדבר, זו עובדה. התנ"ך מעיד עליה בבהירות, כפי הבחנתם הנוקבת של חכמי התלמוד:

"אמר רבי יצחק, מפני מה לא נתגלו טעמי תורה? שהרי שתי מקראות נתגלו טעמן - נכשל בהן גדול העולם! כתיב: 'לא ירבה לו נשים ולא יסור לבבו', אומר שלמה: 'אני ארבה ולא אסור'. וכתיב: 'ויהי לעת זקנת שלמה נשיו הטו לבבו'. וכתיב: 'לא ירבה לו סוסים, ולא ישיב את העם מצרימה,. ואמר שלמה: 'אני ארבה ולא אשיב'. וכתיב ותצא מרכבה ממצרים בשש" (סנהדרין ב).
 

הרי לכם דוגמה קלאסית, מהי התוצאה כאשר יודעים את סיבת המצווה, כאשר נימוקו של החוק גלוי לעין והסבר האיסור מובן. ההגיון, גם הגיונו של החכם מכל אדם, עלול להיכשל ולהחליט ש"זה, לא נוגע לי" או "התנאים והנסיבות השתנו", "כך זה היה פעם, אבל היום זה אחרת" - מבלי להרגיש שאלו הם מיטב התירוצים שמספק ההגיון כדי להכשיר את התשוקה הנאבקת במוסר ובאמת האובייקטיבית. בשפת הפסיכולוגיה המודרנית, זו הרציונליזציה של המעשים, באמצעותה מצדיק האדם את רצונו.
 

לפיכך, "לא נתגלו טעמי תורה". מלכתחילה אין המצוות עומדות למשפט בפני הגיוננו, המשתנה תדירות בהתאם לצווי האופנה המקובלת. הן מופקעות ממנו ומשום כך - נצחיות. ואמיתן הכופה טמונה בצו האלוקים.

ועל כן - דין אהבת הרע, כדין בגד שעטנז.

 

ודאי שכאן צצה השאלה: ומה עם המצוות שכן נמצוא להן טעמים? ומה עם ההגיון היצוק ביסוד צווים רבים בתורה?

כיצד נסביר מאמציו של הרמב"ם שעסק רבות בפענוח כוונת המצוות? או דרכו של ספר ה"חנוך" שלא הניח מצווה אחת כמעט מבלי להסביר נימוקה? וכי כל זה לא נוגד את דברי התלמוד שצוטטו לעיל??

השאלה נכונה, אולם זהו ההבדל "הקטן". כל הטעמים שנאמרו במשך הדורות לא באו להסביר את טעם המצוות אלא להעניק טעם למצווה.

שימו לב להבחנה הזו. אין טעם למצווה כשהמדובר בטעם מלשון סיבת המצווה, נימוקה והסברה, היינו מהותה האובייקטיבית. אולם יש טעם ה, במובן טעימה, דוגמת "וטעמו כצפיחית בדבש".

קיום המצווה בכלל לא תלוי בטעם זה. הוא, ההרגשה הסובייקטיבית של המקיים. התחושה של היישום, המשתנה מאדם לאדם, מדור דור וממצב למצב. ובכך, העמיקו חקור גדולי ההוגים היהודיים.
 

מנקודת תצפית זו, גם לאיסור טווית חוטי צמר ופשתים יחדיו, הגיון משלו. יש טעם לאיסור המוזר של לבישת בגד שעטנז, ואולי דווקא בן דורנו יחוש בטעם זה ביותר. הדור, שלכל צרותיו ומשבריו נוסף גם משבר "האקולוגיה" - נקמת הטבע שהפרנו את האיזון בין כוחותיו השונים.


כל הסוד טמון במילות הפתיחה של הפסוק הנדון. הריהו כולו לפניכם:

"את חוקותי תשמרו, בהמתך לא תרביע כלאים שדך לא תזרע כלאים ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך" (ויקרא יט)

בניגוד לנוסח המקובל, מקדימה כאן התורה את המושא "חוקתי" לפני הפועל "תשמרו". מלבד במקום נוסף אחד, הנוסח הוא תמיד "ושמרתם את חוקותי".

מסיק מכך התלמוד את המשפט הבא: "את חוקותי תשמור - חוקים שחקקתי כבר" (קידושין לט א).

ואם כך, אין מצוות כלאים בכללותה, הכולל בגד שעטנז, החוק עליו מדבר פסוק זה בפתיחתו. מרומז בו על חוק קדום יותר, שמצווה זו היא השמירה וההגנה עליו.
 

מהו חוק קדום זה? חוק הטבע, הטבוע בעולם? הפרשנים מפנים את תשומת ליבנו אל פרשת הבריאה בספר בראשית. שם הוא לדעתם מקור החוק "שחקקתי כבר", ואשר מצוות כלאים ושעטנז האמורה "תדשא הארץ דשא … עושה פרי למינו...

"אנחנו רואים את הדשא", כותב רבי ש.ר. הירש בעקבות הרמב"ן - "את הצמחייה הבוקעת מן הארץ, את העשב הזורע זרע, ואת העץ העושה פרי, ואנחנו שומעים את החוק ש"למינו" "למינהו" השולט בכל עולם הצמחים. הנה הם בכל רבגווניותם ואין להם מספר. אך איש פועל רק למינהו, והוא מתפתח רק בתחום שהוצב למינו... אותו חוק אלוקי השולט בכל העולם האורגניף - הופך "לכלאים" כל מין בשאינו מינו: שני המינים "כלואים" זה בפני זה, אינם מתחברים ואינם מזדווגים. כל מין שומר על כוחותיו רק למינהו ורק שרירות לב האדם כופה עליהם חיבור בלי טבעי - הוה אומר חיבור בלתי חוקי"...
 

… התורה מייחסת חשיבות לכך שנראה את המחוקק האלוקי בחיים האורגניים של הטבע. שכן, הפנתה את מבטנו אליו בכל צעד שנצעד בחיינו, היא לא רק אסרה עלינו הפרעה של ממש לחוק זה. - ע"י איסור כלאי בהמה והרכבת האילן - אלא היא הוספה על איסורים אלה - את איסור כלאי הכרם, איסור חרישה. את איסור שעטנז ובשר בחלב. וכך בכל יחסנו עם העולם האורגני עלינו לשמור על סדר, שיזכיר לנו תמיד את החוק של "למינהו" (רש"ר הירש בפירושו לבראשית).

 

אכן, הפר דורנו את החוק "למינהו" במושגו הרחב, וחטא זה הוליד את "הבעיה האקולוגית".

אולם, האדם הניצב לפני הטבע בצורה שהתורה מציבה אותו לפניו. האדם, אשר לפני שהוא לובש את חליפתו החדשה, פונה למעבדה ה"בודקת" (ויש בערי ישראל מעבדות בודקות שעטנז), אם לא "נכלאו" בחליפה מינים אסורים - מפגין במעשה זה (אם כוונת ליבו והכרתו שלמים!) כבוד מפני חוקי הטבע הדומם ומחוללם, ובעיקר, התאפקות מפני השתלטות שרירותית עליהם. הוא טועם באותה שעה, בלבו פנימה את תחושת האיזון המופלא שטבע הבורא בעולמו. תחושה העולה ממילא מן העולם הדומם, אל עולם החי, משם אל האדם, כפרט, כחברה וכאנושות.

וחוט של שעטנז הופך באותה שעה לחוט של חסד.


דע את יהדותך, מעריב, 7.3.75

 

הוסף תגובה

קוד אבטחה
רענן