לע"נ ישראל מנחם בן בנימין ע"ה

על העיוורון | אליעזר היון

לפני שבועות מספר, צריך הייתי להגיע לפגישה חשובה שנקבעה לי זמן רב קודם לכן. הפגישה המדוברת עסקה בנושא שהיה חשוב ומכריע עבורי ועל כן התכוננתי אליה כראוי. כשעה לפני הזמן הנקוב כבר עמדתי על הכביש הסמוך למקום מגורי וניסיתי לאותת בידי לאחת המוניות החולפות בכביש. אלא שבדיוק באותו יום לא חלפו כמעט מוניות בכביש. הכביש הסואן, שהיה על פי רוב, זרוע באין ספור מוניות, היה משום מה שומם ושקט. השעון התקדם בעקביות וללא היסוסים, והשעה המיועדת לתחילת הפגישה החלה להיראות באופק. ניסיתי שוב ושוב להסב את תשומת לבן של המוניות המעטות שחלפו אך הללו היו מלאות, או שמסיבה כל שהיא לא הבחינו בי.

 
עשרים דקות לפני שעת האפס, והיאוש כמו גם התסכול כבר מאיימים להשתלט עלי, אני מזהה בקצה הכביש מונית ריקה העושה את דרכה בניחותא לכיווני. נופפתי לעברה את ידי כאדם המצוי בלב הים והוא רואה לראשונה אניית הצלה, ונוכחתי כי היא אכן מאיטה ועוצרת בסמוך אלי. באותו רגע הגיח ממורד מדרגות שניצב בסמוך, אדם חבוש במשקפי שמש, ניגש הישר אל המונית, ופתח את דלתה. ניסיתי לסמן לו בידי אך האיש התעלם באלגנטיות התיישב במושב האחורי וזו מיהרה להפליג לדרכה. הענין כולו ארך עשר שניות. אני לא הספקתי אף להגיב. רק לאחר שהמונית נעלמה בקצה הרחוב, תפסתי את אשר ארע ודמי עלה לראשי באחת: חצוף, שרלטן, דגנרט, זו המונית שלי. אני ממתין לה ארבעים דקות. באותה שעה איחלתי לאיש במשקפי השמש את מיטב 'הברכות' שהכרתי.
 
בעוד אני טרוד בזעמי וכעוס על עצמי, עצרה לידי מונית בלי שנתבקשה. עליתי עליה וביקשתי מהנהג להזדרז ולהגיע אל היעד במהירות האפשרית. הנהג הגיב כי הענין ידוע לו והוא יעשה את כל המאמץ. לא התעמקתי בתשובה המשונה מעט של הנהג, ורק הנהנתי בראשי. שלש דקות לפני תום השעה הגענו אל הכתובת. מיהרתי לשלם לנהג ונחפזתי אל מקום הפגישה.
 
אלא שצרותי מסתבר, עדיין לא תמו. החדר בו הייתי אמור להימצא היה בקומה השלישית שבבנין, ובאותו יום, כאילו להכעיס, חל קלקול במעליות. השעה היתה דקה לפני הזמן המיועד ואני גמעתי את שלש הקומות בריצה חסרת נשימה, כשמול עיני עומד כל העת אותו אדם מרושע שגנב לי את המונית. בדיוק בשעה הנקובה עמדתי מול הדלת, סידרתי את בגדי, ניסיתי לנשום נשימות עמוקות ודפקתי על הדלת.
 
'יבא' נשמעה הקריאה מבפנים.
 
נכנסתי ונשימתי נעתקה. האיש שאתו הייתי אמור להיפגש, היה האיש במשקפי השמש. גוזל המונית. המילים נעתקו מפי ונשארתי עומד בפתח הדלת. האיש בעל משקפי השמש, אמר, שלום אדוני סלח לי שאני מתנשף, פשוט הגעתי הרגע והמעליות לא עבדו.
 
התעשתתי, והושטתי את ידי ללחיצה. האיש לא הגיב. תחושת הזעם אותה חוויתי רק עשרים דקות קודם לכן צפה כאילו מחדש, וביתר שאת. האיש פשוט סוציופט, חשבתי. לפתע אני שומע את קולו: אתה מושיט לי את היד? אני פשוט כבד ראייה, למעשה אני עיוור לפי מינוחים רפואיים, ואני לא רואה. אני אמנם מכיר את סביבת ביתי היטיב, את חדר עבודתי, אני אפילו מסוגל להתנייד לבד באמצעות הסעה קבועה, אך מעבר לכך אני לא רואה.
 
הזעם הנורא שאחז בי התפוגג באחת ואת מקומו תפס גל עצום של רחמים. רק עשרים רגעים קודם לכן נופפתי על שפת הכביש כאחוז טירוף לאיש שכלל לא מסוגל לראות. גידפתי וקיללתי איש עיוור שאפילו לא היה מסוגל לדעת שאני עמדתי שם. המונית שבה אני נסעתי היא המונית אותה הוא הזמין, ובטעות הנובעת מחמת קושי הראייה שלו עלה על המונית הראשונה.  האם אני הייתי היחיד שבאותו יום כעס עליו, חש נפגע ממנו, ואולי אפילו 'איחל' לו אחולים בלתי נעימים?
 
***
הפגישה הסתיימה, ואני יצאתי החוצה טעון בהרהורים. אילו לא הייתי פוגש את בעל משקפי השמש דקות ספורות לאחר פרשיית ה'גזילה' האומללה, הייתי ממשיך לחיות מתוך תחושה של מרמור, איבה, וכעס. מסתבר כי הייתי שוכח את הסיפור לאחר ימים מספר, אך חשד השוא, והכעס המתפרץ לא היו נעלמים. לא יכולתי להימלט מן המחשבה, שלזה התכוונו חז"ל בקביעתם כי 'הוי דן את כל האדם לכף זכות', פעולה שאותה אני לא עשיתי. קיימות אמנם לא מעט סיטואציות, שההטייה לכף זכות כמעט ולא אפשרית, אבל לזה בדיוק התכוונו חז"ל במאמרם הוי דן את 'כל האדם'. ובינינו, מי יכל לדמיין שהאיש בעל משקפי השמש ששעט לתוך המונית הוא בעצם אדם עיוור שממהר לדרכו?
 
ואולי האדם שממהר לההאשים את האחר בלי לראת נקודת זכות הוא העיוור האמיתי?
 

הוסף תגובה

קוד אבטחה
רענן