מה ההבדל בין חמץ למצה בתהליך האפייה, ואיך זה קשור ל'התערותא לדעילא'?

 

ימי הפסח מתקרבים ולא מעט יהודים זריזים במצוות מתחילים בהכנת המצות לקראת החג הממשמש ובא. אכילת המצות כידוע באה כזכר לאותו בצק שלא הספיקו אבותינו ללוש ולהחמיץ במצרים, שכן היו צריכים להזדרז ולאכול את הפסח ולהתארגן לקראת היציאה הגדולה, וכדי לחוות את אותו לילה גדול אנו אוכלים גם כן את המצות כאבותינו. 

אולם בעל ה'בני יששכר' מוסיף טעם נוסף לאכילת המצות. הוא מסביר כי יש הבדל בסיסי בין חמץ למצה. כאשר מסיימים ללוש את הבצק לאפיית הלחם מכניסים אותו אל התנור, מניחים אותו שם והוא מאליו תופח ונאפה – ללא כל סיוע או עזרה מהאופה. מצה לעומת זאת לא תופחת ולא גדלה מעבר למה שהשקיע בה האופה. אם רידד אותה דקה תצא דקה, ואם רידד אותה דקה עוד יותר – תצא דקה יותר. 

 

בחג הפסח, אומר האדמו"ר בעל ה'בני יששכר', כל האורות והפעולות הנעשים בשמים, לא מתבצעים על ידי מעשינו אלא הכל נעשה מאת ה' יתברך, כמו המצה שאין בה כל תוספת על מה שהאופה שם בה. בכל חג אחר - המצוות של אותו חג שנעשים על ידי ישראל למטה – גורמים שפע רב בכל העולמות עליונים, וככל שאנו משקיעים יותר בעשיית המצוות כאן בארץ כך מתרבה השפע הבא מן עלינו מן השמים, אולם בפסח השפע לא מגיע בעקבות המעשים שלנו למטה אלא הכל מגיע מאתו יתברך. 

 

בשפת החסידות והסוד נקרא תהליך זה "איתערותא דלעילא' ו'איתערותא דלתתא', כלומר התעוררות מלמטה הגורמת להתעוררות מלמעלה [כמו בכל החגים] או רק התעוררות מלמעלה [כמו בחג הפסח]. 

 

ומה הסיבה לכך?

מדוע בחג פסח יש רק 'איתערותא דלעילא'?

הסיבה לכך היא, שבזמן יציאת מצרים היו בני ישראל שקועים במ"ט שערי טומאה, ולא יכלו להכשיר את עצמם כדי לייצר 'איתערותא דלתתא'. מצבם היה כה קשה שהם היו חייבים סיוע שיגיע מן השמים גם אם הם לא עשו כאן על הארץ דבר, ועל כן זכו הם מן השמים 'להתערותא דלעילא' שנמשכת עד ימינו, בכל שנה בחג הפסח. 

 

[על פי אוצרות האגדה – דרשות למועדים].