הגמרא [ע"ז ב'.] מלמדת שלעתיד לבוא מביא הקדוש ברוך הוא ספר תורה ומניחו בחיקו ואומר למי שעסק בה יבוא ויטול שכרו, מיד מתקבצין ובאין עובדי כוכבים ומזלות בערבוביא... אמר להם הקב"ה: במאי עסקתם ? אומרים לפניו ריבונו של עולם הרבה שווקים תקננו הרבה מרחצאות עשינו הרבה כסף וזהב הרבינו, וכולם לא עשינו אלא בשביל ישראל כדי שיעסקו בתורה. אומר להם הקב"ה: שוטים שבעולם הכל מה שעשיתם לצורך עצמכם עשיתם
הדיאלוג בין בורא העולם לגויים מעורר תמיהה:
א: כיצד הגויים מעיזים לשקר במצח נחושה בפני הקב"ה ולטעון ולומר שכל מעשיהם היו למען עם ישראל כדי שיעסקו בתורה, הרי ברור הדבר שמה שעשו היה למען עצמם ובפרט גויים הנמצאים בארצות שכמעט ריקות מיהודים, כיצד יתכן לומר שהבניינים שבנו וכל עשייתם הייתה למען עם ישראל ?
.
ב: מדוע בורא העולם פונה אליהם בתואר "שוטים שבעולם", ולא מטיח בפניהם את התואר הראוי להם "שקרנים" ?
הדברים מתבהרים ומתבארים ע"פ ביאורו של רש"י במילים הפותחות של ספר התורה "בראשית ברא אלוקים" - בשביל התורה שנקראת ראשית ובשביל צדיקים שנקראו ראשית.
וכשם שבריאת העולם היא למען עם ישראל ולמען התורה, כך כל החידושים שישנם בעולם הרי שתכלית מטרתם היא למען עם ישראל והתורה.
בכל תחום שבו התגלו ופותחו מוצרים שונים החל מתחום הרפואה וכלה במוצרי טכנולוגיה, הרי שמוצרים אלה משמשים גם את העם היהודי לומדי התורה, המלחמות המאבקים והמהפכות שישנם בעולם משפיעים גם על העם היהודי, א"כ למדים אנו שלא רק בריאת העולם וחידושו בכל רגע ורגע נעשה למען עם ישראל, אלא גם החידושים שבני האדם ממציאים ומייצרים תכלית הכל למען עם ישראל.
כדוגמא ניתן להזכיר את מסילת הרכבת הטרנס סיבירית, פרוייקט שאפתני של הנחת מסילת ברזל ממוסקווה דרך ערבות סיביר עד לחוף האוקיינוס השקט, פרוייקט מטורף שעלה מיליונים רבים והעסיק אין ספור עובדים וללא שום תועלת כלכלית או מדינית, ובזכות כך ניצלו בזמן שואת אירופה חייהם של יהודים רבים ובפרט תלמידי ישיבת מיר ורבותיהם שניצלו את נסיעת הרכבת לבריחה מאירופה הבוערת ולמציאת מקלט ביפן, תלמידים אלו שימשו לאחר המלחמה כחוד החנית של מעבירי ומלמדי התורה לתועלת כלל ישראל.
לעתיד לבוא כשיבואו ימים עליהם נאמר "ומלאה הארץ דעה את ה'" יבינו ויידעו כל העולם כל פרט ממעשיהם כיצד שימש בעקיפין את ישראל. לכן יבואו כל הגויים כדי לקבל שכר על מעשיהם הטובים שהתברר שתכליתם הייתה למען עם ישראל ואין בדבריהם של הגויים שום שקר כלל ועיקר, אך בורא העולם עונה להם: "שוטים שבעולם" הרי כיון שבשעת עשיית הדברים לא חשבתם בדעתכם שיהיו למען עם ישראל אלא למען עצמכם, לכן לא תקבלו שום שכר בגין כך.
הגמרא ממשיכה לתאר את הדיאלוג בין בורא העולם לגויים: אמרו לפניו רבש"ע תנה לנו ראש ונעשנה, תן לנו מצווה והודיענו מראש על כך ונקיים את המצווה וכך נזכה לקבל שכר, אמר להן הקב"ה מצווה קלה יש לי וסוכה שמה לכו ועשו אותה, ומבארת הגמרא מדוע נקראת מצוות סוכה מצווה קלה, מכיוון שאין בה חסרון כיס [משתמשים במוצרים הנמצאים בבית, בונים דפנות ועליהם סכך עצים כך שלא צריך להוציא כסף לשם כך] מיד כל אחד נוטל והולך ועושה סוכה בראש גגו והקב"ה מקדיר עליהן חמה בתקופת תמוז וכל אחד מבעט בסוכתו ויוצא, מיד הקב"ה יושב ומשחק עליהן, שואלת הגמרא מדוע יש טענה כלפיהם והרי דין הוא שמצטער פטור מן הסוכה וא"כ כיון שקשה להישאר בסוכה בחום הכבד מותר לצאת ולחזור הביתה, מבארת הגמרא שאמנם מצטער פטור אך לבעוט בסוכה אסור ומעשה הבעיטה מעיד כאלף עדים על התייחסות הגויים למצווה.
מדוע בחר ה' דווקא את מצוות סוכה ? מה הכוונה והעניין שאין בה חסרון כיס, ומה הקשר בינה לוויכוח העקרוני ?
ישנם מצוות שבעצם עשייתם מקיימים את ציווי ה' לעשיית המצווה גם ללא כוונה מיוחדת, וישנם מעשים שללא כוונה מיוחדת אינם מצווה והכוונה הופכתם ממעשים גרידא למצוות.
הרמב"ם [דעות פ"ג הל"ג] ...נמצא המהלך בדרך זו כל ימיו עובד את ה' תמיד, אפילו בשעה שנושא ונותן.. מפני שמחשבתו בכל כדי שימצא צרכיו עד שיהא גופו שלם לעבוד את ה', ואפי' בשעה שהוא ישן אם ישן לדעת כדי שתנוח דעתו עליו וינוח גופו כדי שלא יחלה ולא יוכל לעבוד את ה' והוא חולה, נמצאת שינה שלו עבודה למקום ברוך הוא, ועל עניין זה ציוו חכמים ואמרו "וכל מעשיך יהיו לשם שמים", והוא שאמר שלמה המלך בחכמתו "בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך".
הרי לנו שניתן להפוך את האכילה השינה המנוחה ואת כלל התנהלות החיים לשרשרת של מצוות כיון שהכוונה בהתנהלות היום יום הנצרכת כדי לשמור על מצב בריאות גופני ונפשי וכל התכלית להמשיך לחיות חיים טובים ונעימים כדי לעבוד את ה'.
לעתיד לבוא כשיטענו הגויים שמכיוון שבמציאות תכלית מעשיהם הייתה לצורך ישראל למרות שלא התכוונו לכך מגיע להם שכר, בורא העולם משיב להם שצריך כוונה כדי להפוך את מעשיהם למצווה, מבקשים הגויים "צאנס" תן לנו מצווה ונעשה עם הכוונות הדרושות, מקבלים מצוות סוכה שהמאפיין שלה "בסוכות תשבו שבעת ימים" תשבו פירושו תדורו, תאכלו תשתו תישנו וכו' ועצם הישיבה האכילה והשינה בסוכה גם ללא כוונה מיוחדת יש להם ערך של קיום מצווה, לכן נקראת מצוות סוכה מצווה "קלה" שאין בה תנאי של מחשבה וכוונה לקיום המצווה, כמו כן הגדרתה מצווה שאין בה חסרון כיס, יש חסרון כיס פירושו שבמעשה המצווה הכיס נחסר - אני נותן מעצמי למען ה', אין חסרון כיס פירושו במעשה המצווה לא נחסר מן הכיס - אני לא נותן ומקריב מעצמי למען ה' אלא מקבל תועלת ובכך אני מקיים את המצווה. ע"י האכילה שאני אוכל ונהנה בסוכה אני מקיים את מצוות ישיבת סוכה.
גוי מבין ויודע לבצע רק מצווה שיש בה נתינה אולם לבצע מצווה שיש בה קבלה הדבר נשגב מבינתו ששייך לקבל וליהנות ובכך לקיים את מצוות ה'.
כשגוי נודר קרבן עולה לבית המקדש [הרי עלי להביא קרבן עולה לבית המקדש] או כשגוי מנדב קרבן עולה לבית המקדש [בהמה זו תהיה נדבה לעולה לבית המקדש], מקבלים מהם את הקורבנות ומקריבים אותם, אולם אם גוי נודר או מנדב קרבן שלמים לבית המקדש, לא מקבלים ולא מקריבים את הקורבן. הסיבה לכך שבקרבן עולה כל הבהמה עולה קרבן לה' אולם בקרבן שלמים יש אכילת חלק מבשר הקורבן ע"י הבעלים ועצם האכילה וההנאה ממנה הם חלק בלתי נפרד מהקורבן כשהמכלול מכפר על הבעלים, גוי אינו יכול להבין ולקבל שהוא ייהנה מבשר הבהמה וזה חלק מהמצווה.
בספר הכוזרי מובאת שאלה שנשאל החכם היהודי: מדוע אצל הגויים מתוקף דתם קיימים יותר מנהגי פרישות מאשר אצל בני הדת היהודים, הכמרים אינם מתחתנים והמוסלמים אינם שותים יין ואילו אצל היהודים מצווה היא להתחתן ולשתות בשבתות ובמועדים יין ?
וביאור העניין שבורא העולם במצוות התורה נתן לאדם כלים שבעזרתם הוא יוכל להתקרב אליו ולהתעלות בקדושה וטהרה, ישנם כלים של סיגופים ופרישות תעניות והתרחקות מהנאות, וישנם כלים של שמחה משתה ומחולות והנאה גדולה.
חכמינו מלמדים שביום הכיפורים נרמז שמו של חג הפורים בתוספת האות כ' לרמז שיום הכיפורים הוא כחג הפורים, בחג הפורים ניתן להגיע להשגות גבוהות לאהבת ה' ורוממות רוחנית וזאת ע"י כלי השמחה המאפיינים את החג יותר מאשר ההשגות הגבוהות שניתן להגיע אליהן ביום הכיפורים ע"י כלי התענית הצער והדמעות.
בגמרא [ראש השנה ד'.] מובא הבדל בין גוי ליהודי בביצוע מעשה זהה. גוי שנודר כסף לצדקה על מנת שבנו יהיה בריא או כל תנאי אחר, הרי הוא רשע גמור ואין בנתינת הצדקה שום מצווה כיון שהוא מתנה אותה בטובת הנאה. ואילו יהודי שנודר כסף לצדקה על מנת שבנו יהיה בריא או כל תנאי אחר, הרי הוא צדיק שביצע את מצוות הצדקה.
הבנת העניין שהגוי נותן את הצדקה אך ורק כדי שיתקיים התנאי שאותו הוא מבקש ואילו הוא ידע בוודאות מוחלטת שלא יזכה לטובת ההנאה הרי שלא ייתן את הצדקה, ואילו יהודי נותן צדקה כדי לעשות נחת רוח לבורא ואפי' אם עושה תנאי לקבל טובת הנאה הרי שטובת ההנאה היא כתוספת ואינה מהווה מחסום ותנאי אמיתי לנתינת הצדקה.
במצוות הסוכה נאמר שאם החל לרדת גשם המפריע להמשך ההישארות בסוכה, הרי שהאנשים צריכים לצאת מן הסוכה ולהיכנס לביתם, ומי שפטור ממצוות סוכה ואינו יוצא ממנה אלא נשאר למרות הגשם, אינו מקבל שכר על השהות והאכילה ולא עוד אלא שנקרא "הדיוט".
מכיוון שהרעיון הגנוז במצוות הסוכה הוא קיום מצווה ע"י קבלה, הרי שצריך לרומם את הקבלה וליהנות בסוכה ולא להישאר בה בזמן סבל וצער.
הגויים שלעתיד לבוא בועטים בסוכה ומוכיחים שמטרת ההשתמשות במצוות הסוכה היא אך ורק כדי לקבל שכר וברגע שהיא אינה ממלאת את המשימה מכיוון שהם פטורים ממנה עקב החום הרב הרי שהם בועטים בה.
"ושמחת בחגיך והיית אך שמח".
לע"נ ישראל מנחם בן בנימין ע"ה
Please wait...