למה אנחנו כל כך שמחים בסוכות ושמחת תורה? | הרב עזריאל יונה

• הדפסה
• דואל

שמחת חג הסוכות, חגיגות בית השואבה, ריקודי שמחת תורה והקפות שניות מקיפות את כל שכבות האוכלוסיה, והנהרה שורה על פני כולם. חג הסוכות הוא החג בו מצווה היהודי לשמוח, כפי שנאמר 'ושמחת בחגך... והיית אך שמח'. והעם היהודי מקיים זאת היטיב. לא ניתן להתעלם מהשמחה האמיתית השורה על פניהם של היהודים מכל הזרמים והעדות, בימים מיוחדים אלו.

ולמרות זאת, מעיר הרב ארלנגר בספרו דרך עץ החיים, יש לתמוהה לשמחה רבה זו מה עושה?

הלא כידוע מפני חטאינו גלינו מארצינו ונתרחקנו מעל אדמתינו, ואין אנחנו יכולים לעלות לבית מקדשך, שהרי חרב עירינו ושמם היכלנו.

מהיכן איפא, אנו נוטלים את העוז ואת האומץ לחגוג ולשמוח בכל יום מימי חג הסוכות זכר לשמחת בית השואבה, באיזה כח נכנס כל אחד ואחד למעגל הרוקדים מרקד ומפזז בכל עוז?

האם תחת הריקודים לא היינו צריכים להיאנח מצער וגעגועים?

שני סיפורים חסידיים עשויים לשפוך אור על תמיהה זו.

בשמחת נישואי בתו של רבי אלימלך מליז'נסק, כאשר ביקשו המסובים לקום ולרקוד הכריז הרבי: כל מי שיש בו איזו עבירה ולא עשה תשובה שלימה אל יקום לרקוד.

נאלמו החסידים דום. וכי מי זה שיעז לקום ולרקוד ולהכריז כי הוא כביכול צח מכל רבב, נקי מכל עבירה?

רק רבי דוד לייקס משיירי החבריא קדישא של הבעל שם טוב לא נרתע: "וכי אף אחד לא ירקוד"? אמר, "האם אף אחד לא ישמח את החתן ואת הכלה? אני ארקוד ויהי מה! אי אפשר שלא לשמח חתן וכלה".

גם הריקוד שלנו בימי הסוכות לא שונה מן הבחינה הזו. כמו רבי דוד לייקס אנו אומרים לעצמינו: "וכי מה, האם לא תהיה שמחת בית השואבה? האם לא נזכה לקיים את מאמר הכתוב 'ושמחתם לפני ה' אלוקיכם'?

אם נעשה חשבונות, ורק ניזכר במה שאין לנו, אף אחד לא יקום וירקוד! מצב כזה הוא בלתי אפשרי.

סיפור נוסף הוא על רבי נפתלי מרופשיץ שהיה ידוע בחריפותו העצומה. כל משכיל ומומר שניסה להתווכח עמו יצא ושיניו כהות.

מימי לא ניצחני אדם, אמר רבי נפתלי חוץ מקצב אחד.

במה מדובר?

היה זה בשמחת תורה כאשר רבי נפתלי הבחין בקצב פשוט שאוחז בספר התורה בידו ורוקד בכל כוחו, כשנהרה עילאית שפוכה על פניו הסמוקות.

מה לך רוקד, תמה רבי נפתלי, הלא כמעט ולא זכית ללמוד תורה, מה לך כל כך מתאמץ בשמחת התורה?

והקצב נענה בתמיהה משלו: וכי אם אחי יתחתן גם אז לא ארקוד? תלמידי החכמים הם אחי בשר מבשרי, שמחים בשמחת התורה ואני שמח ומפזז בשמחתם.

השמחה שלנו בשמחת בית הושאבה ובשמחת תורה אינה נובעת דווקא מבטחונינו בדרגתינו הרוחנית הנשגבת, אלא דווקא מהכרתינו במעלתם של הסובבים אותנו.

אם יתבונן האדם מסביבו יגלה כי יש שם צדיקים רבים. העולם כולו נעלה ונתעלה.

נמצאים אנו בימים שאחרי ראש השנה ויום הכיפורים. דמעות רבות כל כך ניגרו מעיניהם של יהודים מכל המעמדות הרוחניים, האין די בכך לעוררנו ולשמחנו? גם אם כל אחד מאיתנו לא מחשיב את עצמו לחסיד ואיש מעשה, עדיין יש מקום רב לשמוח בשמחתם של האחרים שנתקדשו וניטהרו בימים נפלאים אלו.