ערבה | בעז מלט

• הדפסה
• דואל

 מה עניין הערבה:

  מובא במדרש (ויקרא רבה פר' ל פיס' יב):

"פרי עץ הדר - אלו ישראל. מה אתרוג, יש בו טעם ויש בו ריח - כך ישראל, יש בהם תורה ויש בהם מעשים טובים. כפות תמרים - אלו ישראל. מה התמרה, יש בה טעם ואין בה ריח - כך יש בישראל שיש בהם תורה ואין מעשים טובים. הדס - יש בו ריח ואין בו טעם. אלו ישראל, שיש בהם מעשים טובים ואין בהם תורה. ערבה -  אין בה טעם ולא ריח אלו בני אדם שאין בהם לא תורה ולא מעשים טובים".

 

וקשה על מדרש זה, הרי אמרו חז״ל( מסכת ברכות נז)

על הפסוק בשיר השירים ״ כפלח ברימון רקתך״, אפילו ריקנים שבישראל מלאים מצוות כרימון. 

ועוד אמרו חז״ל

(בסנהדרין דף ל"ז) אמר רבי זירא על הכתוב, "וירח ריח בגדיו ויברכהו. ויאמר, ראה, ריח בני, כריח שדה, אשר ברכו ה' (ספר בראשית תולדות חמישי). ריח בגדיו, אל תקרי בגדיו, אלא בוגדיו. שאפילו בוגדים שבהם, יש בהם ריח".וקורא לו יצחק אבינו , ריח שדה אשר ברכו ה׳.  

למדנו משני מקורות אלה שאין בישראל אנשים ריקים ממצוות, ואין אנשים שאינם מדיפים ריח טוב, אז כיצד אומר המדרש שישנם כאלה בלי טעם וריח? 

אלא אולי אפשר לתרץ, את דברי המדרש על אלו שאין להם טעם וריח, או שכך הם חושבים אבל כמובן שיש להם טעם וריח, או שבחיצוניות אנו לא רואים את טעמם וריחם כי הוא כמוס מעיננו. אבל בפנים הם מלאים מצוות כרימון.

ואפשר עוד לומר, שישנם ביננו אנשים שטעמם המיוחד נעוץ בכך שהם רואים את עצמם כערבות, כיוון שאינם מחשיבים את עצמם, הם משתוקקים להתאגד עם שאר חלקי העם, או אז הם יספגו מטעמם וניחוחותיהם של התמר האתרוג וההדס.

 

גם אין להם את מחסום הגאוה המעכב את ההתאחדות של מחנה בני ישראל. 

גם השתוקקותם לשאוב מים חזקה מאוד, יותר משאר העצים, נדמה להם שהם עץ יבש, כל טיפת מים היא עולם ומלואו עבורם, כל דבר תורה מחייה אותם ומרנין את ליבם, אין להם מחסום להמשיך ולגדול בתורה, הרי אינם מחשיבים את עצמם לחכמים. לא בכדי זכה משה רבינו להשיג מה שלא השיג שום ילוד אישה בעולם, כי הוא היה העניו באדם. היה לו את כלי הקיבול הכי גדול למתנת שמים. 

 

הערבה יכולה גם להגיע לשמחה ללא גבול, אין היא חושבת שמגיע לה משהו, אז כל טובה, כל חכמה, כל שפע לו היא זוכה, הוא עולם ומלואו עבורה. 

 

הכל ערב לחיכה והיא ערבה לכל ישראל ותפילתה ערבה במיוחד לפני השם. 

"וערבה לה' מנחת יהודה וירושלים כימי עולם וכשנים קדמוניות" (מלאכי ג', ה')

 

סיפור שסיפר הרב קרליבך על ענותנותו של רבי זושא מאניפולי:

 

רבי זושא, אחד מבכירי העיר אניפולי שבפולין, היה שמח כל הזמן בחלקו. הוא לא רדף אחרי הכבוד, לא דרש מחסידיו מחוות למיניהן וניסה לשמור על צניעות ככל הניתן. הרב הראשי המקומי היה ההפך הגמור ממנו - סר, זועף, כועס ובעיקר רודף כבוד. הכבוד היה הלחם והחמאה שלו.

 

יום אחד התחתנה בתו של גביר מקומי בעיר. הגביר הזמין לחתונה את כל תושבי העיר ושלח את עוזרו לחלק את ההזמנות. השליח הגיע לביתו של הרב הראשי ובישר לו שהגביר מזמין אותו ואת בני ביתו לחתונה. הרב ביקש מיד "תן לי לראות את הרשימה שלך, נראה את מי אתה מזמין", וכשראה את הרשימה גילה להפתעתו שהוא רק מספר 14 ברשימה. ככה עשו לו, לרב העיר? הרי הוא צריך להיות הראשון. כעס מאוד, והחליט לבוא לחתונה באיחור של שעתיים, לא פחות.

שעתיים אחרי תחילת האירוע הגיע הרב. הוא חשב "לסדר" את בעלי השמחה בכך שכולם יחכו לו על מנת שיערוך את החופה (שהרי הוא רב העיר), אבל להפתעתו הבין שמישהו אחר כבר חיתן אותם, וראה את כולם יושבים מסביב לשולחנות ואוכלים, מבלי שנשאר לו עצמו מקום. אפילו הנוכחים כבר לא שמו לב שרב העיר הגיע.

הרב עמד ליד הדלת והתפוצץ מרוב כעס - אף אחד לא קם לכבודו, אף אחד לא מדבר איתו. לא הייתה לו ברירה והוא ניגש לאחד השולחנות וישב מאחורי אחד האורחים. הוא כעס על החתן והכלה, על האבא של הכלה, על האמא של הכלה, על אשתו, על הקב"ה ועל מי לא. פתאום ניגש אליו הגביר, בעל השמחה. "שלום כבוד הרב", אמר, "חיכינו לך וראינו שלא באת, אז מישהו אחר חיתן את הזוג. חבל שלא באת בזמן, אבל אני רוצה שתשב בשולחן הגדול".

 

ארוחה של שאריות? אבל אני רבי! 

שניהם קמו לכיוון השולחן הגדול, אבל אז גילו ששולחן הנכבדים מלא, כך שהרב ישב רק מאחורי אדם אחר. בעוד שהוא ממשיך לרתוח מבפנים הביאו המלצרים את האוכל אבל לא ראו אותו, לכן הוא אפילו לא קיבל מנה משלו. הגביר קלט את זה, הבטיח לרב שהוא אישית יגיש לו מנה, אבל מסתבר שהאוכל כבר אזל. הגביר לא ידע מה לעשות - בכל זאת, רב העיר - ולכן אסף מהשאריות של הצלחות שכבר חזרו במטבח - חצי ירק מכאן וחצי עוף משם. מעשר ראשון מעשר שני ומעשר עני. הרב קיבל את הצלחת, הבין שהמאכלים כבר נאכלו על ידי מישהו אחר ועוד יותר רתח - איך הגביר מעז להביא לו, רב העיר, אוכל משומש כזה?

בסופו של דבר הסעודה נגמרה, והרב התנחם שלפחות עכשיו הוא יתכבד לברך את ברכת המזון ואת שבע הברכות. הוא התכונן, סידר את הצווארון, חיכה שיקראו לו להתכבד בברכות, אבל הגביר כבר לא קלט אותו (כיוון שהרב לא ישב מסביב לשולחן אלא רק מאחורי מישהו אחר, כאמור) ואחרים התכבדו לברך. כך הסתיים יומו של רב העיר. הוא חזר לביתו כשבלבו הוא מקלל ושונא את כל העולם. הוא רצה את הכל ולא קיבל כלום.

 

ואילו רבי זושא לא רצה שום דבר - אבל קיבל את הכל. כי אצל זושא, שתמיד היה שמח בחלקו, זה פעל בדיוק הפוך: כשהשליח נכנס לביתו על מנת להזמינו לחתונת בתו של הגביר, הוא לא ראה את זה כמובן מאליו ואף שאל את השליח האם הוא בטוח שהוא מוזמן. "איזה צדיק הגביר הזה שמזמין אותי", חשב לעצמו זושא, "זה לא מגיע לי, ולכן אני חייב לעזור לו". לכן בא רב זושא כמה שעות לפני החופה וחשב אולי אפשר לעזור במשהו. בסופו של דבר חיתן את הזוג לאחר שהרב המקומי איחר, ולאחר מכן אכל כמובן סעודת מצווה שלמה, בירך את ברכת המזון והתכבד בשבע ברכות. הוא חזר לביתו ואהב את כל העולם - את אשתו, את ילדיו, את האורחים בחתונה, ואת כל עם ישראל.

 

יהי רצון מלפניו שנזכה להיות מתוקים כמו התמר וישרים כמו הלולב, להיות יפים במעשינו כמו האתרוג. להיות ריחניים ואוהבים לבריות כמו ההדס, ולהיות ענבים ושמחים בחלקנו כמו הערבה.

 

חג שמח

בעז מלט