נעשה ונשמע | אבי קלנר

• הדפסה
• דואל

בגמרא (שבת פ"ח.) מובאת דרשתו של רבי סימאי "בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע, באו ששים ריבוא של מלאכי השרת לכל אחד ואחד מישראל קשרו לו שני כתרים, אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע...". ודרשתו של רבי אלעזר "בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע, יצתה בת קול ואמרה להן מי גילה לבני רז זה שמלאכי השרת משתמשין בו...".

בהמשך מספרת הגמרא על צדוקי שראה את רבא שהיה שקוע בלימודו, ומתוך שקידתו ועמקותו לא שם לב ודרך ברגלו על אצבעות ידיו שהחלו לדמם ועדיין הוא לא שם לב לכך. אמר לו הצדוקי: אתם עם פזיז ונמהר שהקדמתם את הפה לאוזניים במעמד הר סיני, בכך שאמרתם נעשה את מצוות ה' ורק אח"כ נשמע מה המצוות, הייתם צריכים לשמוע את פירוט המצוות ואח"כ להחליט האם להסכים לקבלם או לא, ועדיין נשארתם בפזיזותכם בשקידה ולימוד עמוק עד כדי אי שימת לב לסובב. ענה לו רבא על פי הפסוק במשלי "תומת ישרים תנחם וסלף בוגדים ישדם", אנחנו בני ישראל שהלכנו עם הבורא יתברך בתום לב ובאהבה סמכנו עליו שלא יתן לנו הוראות שאי אפשר לעמוד בהם, ואולם אותם אנשים שאינם הולכים בישרות  אלא בדרך עקומה דרכם תשדוד ותהרוס את נפשם.

נתבונן בצירוף שתי המילים "נעשה ונשמע" וננסה להבין מה העוצמה הגדולה המונחת בהם, עד כדי שבת הקול משמים שואלת מי גילה לעם ישראל את הסוד הזה של "נעשה ונשמע" שמשתמשים בו המלאכים, וכן רואים אנו שעם ישראל זכו לגדולה עקב השינוי בסדר המילים בכך שהקדימו נעשה לנשמע.

באבות דרבי נתן (כ"ב) מובאת על המשנה באבות (פ"ג מ"י) "כל שמעשיו מרובים מחכמתו חכמתו מתקיימת, וכל שחכמתו מרובה ממעשיו אין חכמתו מתקיימת". ומוסיפים באבות דרבי נתן "שנאמר נעשה ונשמע".

 כשם שבמעמד הר סיני אמרו ישראל "נעשה" את כל מצוות ה' אפילו שעדיין אין אנו יודעים מה המצוות ומה פרטיהן וסיבתן, כך בכל דור ודור חייב אדם לקיים את כל המצוות כולל המצוות שהוא אינו מבין את טעמן, ואם אינו עושה כן, הרי שאין חכמתו מתקיימת – הוא עלול לאבד במהרה ולהפסיק לקיים גם את המצוות שבחכמתו כעת הוא יודע את טעמן ומקיימם.

כשעם ישראל חווים במשך שנה את תהליך הגאולה החל ממכת דם ועד היציאה ממצרים וקריעת הים, המן הבאר והעננים, יש בלבם אהבה עזה לבורא העולם. האהבה הינה הדדית ועם ישראל מקבל בשמחה את ההצעה לקבל את התורה, כשאבא מציע לנו לקבל מתנה, הרי בהכרח שזה דבר טוב ואין לנו צורך כלל לבדוק את המתנה בטרם קבלתה.

 לעומת זאת אומות העולם שנשאלו האם ברצונם לקבל את התורה, לא פעלו מאהבה אלא מאינטרסים ולפיכך שאלו מה כתוב בה. לכל אומה היה קשה להסכים לקבל את אחת המצוות שדרשה מהם שינוי משמעותי [לחלקם היה קשה לקבל את איסור הרציחה, לחלקם כיבוד הורים, גזל, גילוי עריות וכו'] הגויים הסכימו לקבל את התורה כתוספת לחייהם, אך לא לשנות את חייהם כלפיה.

 אולם בני ישראל באהבתם הגדולה הסכימו וחפצו להתקרב לה' ולקבל את כל המשימות, כמלאכי מרום שנוצרים למטרת שליחות ואין להם מצב של אי יכולת עשייה, כך עם ישראל הסכימו ללכת באש ובמים למען בוראם הקדוש ברוך הוא.

 כשהבן הרשע מגיע לשולחן הסדר בפסח, הוא שואל: "מה העבודה הזאת לכם" ? מדוע אתם עושים ומקיימים מצוות ולא מסתפקים באמונת הבורא ובדיונים אינטלקטואליים אודותיו ? והתשובה היא "בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים" "לי ולא לו – אילו היה שם לא היה נגאל". במצרים היו בני ישראל ללא שום זכות של מצווה ואף על פי שהאמינו בה' עדיין לא היו להם מצוות מעשיות שבזכותן יגאלו, ולכן נתן להם ה' שתי מצוות: מילה ופסח ובזכות קיום המצוות זכו להגאל, לכן הרשעים לא נגאלו כיון שלא קיימו בפועל את המצוות.

 זו גם אחת מן הסיבות שבגינה קוראים בשבועות את מגילת רות. רות שהייתה בת מלך החליטה לעזוב הכל להתגייר ולהצטרף לעם ישראל, היא נדחית הלוך ושוב ע"י חמותה נעמי, אך היא מתעקשת ומתאמצת ללכת עד הסוף ולא לוותר, וכך זכתה רות להצטרף למחנה ישראל ע"י מעשיה ולזכות שמזרעה יצא דוד המלך [שנולד ונפטר בשבועות] נעים זמירות ישראל, שאהבתו לבורא העולם הייתה ללא גבולות וללא לאות.

 דוד המלך שהיה מודע לחשיבות העשייה בפועל, עמד בבית המרחץ והצטער שכעת איננו יכול לקיים מצוות, ומשנזכר במצוות המילה שמלווה אותו תדיר, אמר "שש אנוכי על אמרתיך כמוצא שלל רב". אמנם כל רגע אני מקיים את מצוות האמונה ואהבת הבורא אך מצווה של עשייה שמלווה אותי תדיר היא ברית המילה.

כשנעמיק במשמעות הלשון "נעשה ונשמע" נבחין שעם ישראל התכוונו לשתי סוגי הקטגוריות: "נעשה" את מצוות עשה – מצוות לעשות פעולות כהנחת תפילין בניית סוכה וכו', "ונשמע" (בקול ה' ולא נעשה ח"ו) את מצוות לא תעשה – איסורי עשייה כגניבה רציחה וכו'.

 בגמרא (מכות כ"ג:) דרש רבי שמלאי: שש מאות ושלוש עשרה מצוות נאמרו לו למשה, שלוש מאות שישים וחמש לאוין כמנין ימות החמה [שבכל יום מימות השנה הוא מוזהר שלא לעבור עליהן], ומאתים ארבעים ושמונה עשה כנגד אבריו של אדם [עשיית המצוות בכל אברי גופו]. אמר רב המנונא: "תורה צוה לנו משה מורשה" – "תורה" בגימטרייא שש מאות ואחד עשרה, ועוד שתי מצוות "אנוכי ה' אלוקיך"  "לא יהיה לך אלוהים אחרים" מפי הגבורה שמענום [שתי הדברות הראשונות נאמרו ע"י בורא העולם לכלל ישראל ושאר הדברות נמסרו דרך משה רבנו].

 הגמרא ממשיכה "בא דוד והעמידן על אחת עשרה", דוד המלך מלמדנו שאמנם אין אדם שיכול לקיים את כל 613 המצוות מכיוון שחלקם הם מצוות לכהנים, חלקם ללווים, חלקם לנשים, חלקם בזמן שבית המקדש קיים וכו' ומצוות לא תעשה אין אדם יכול לזכות לחיי עולם הבא בזכות אי עבירה עליהן, אלא א"כ נזדמנה לו עבירה והוא התמודד והתגבר ולא עשאה. ולכן דוד המלך מלמד שיש אחת עשרה כללים חשובים שניתן לקיימם בכל זמן ובזכותם נזכה לחיי עולם: "מזמור לדוד ה' מי יגור באהלך מי ישכון בהר קדשך, הולך תמים ופועל צדק ודובר אמת בלבבו, לא רגל על לשונו לא עשה לרעהו רעה וחרפה לא נשא על קרובו, נבזה בעיניו נמאס ואת יראי ה' יכבד, נשבע להרע ולא ימיר, כספו לא נתן בנשך ושוחד על נקי לא לקח. עושה אלה לא ימוט לעולם".

 בא ישעיהו הנביא והעמידן על שש "הולך צדקות ודובר מישרים, מואס בבצע מעשקות, נוער כפיו מתמוך בשוחד, אוטם אוזנו משמוע דמים ועוצם עיניו מראות ברע".

 בא מיכה והעמידן על שלוש "הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' דורש מעמך, כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם ה' אלוקיך". חזר ישעיהו והעמידן על שתיים "כה אמר ה' שמרו משפט ועשו צדקה".

 בא חבקוק והעמידן על אחת "וצדיק באמונתו יחיה", צדיק בזכות אמונתו בבורא העולם יזכה לחיי עולם הבא (לא כמו שמסלפים דברי הפסוק ומשתמשים במטבע הלשון "איש באמונתו יחיה").

 האמונה היא קיום שתי המצוות שהן שתי הדיברות הראשונות שאותן ציווה הבורא יתברך באופן ישיר את בני ישראל: מצוות עשה – "אנוכי ה' אלוקיך", מצוות לא תעשה – "לא יהיה לך אלוהים אחרים". בתוך שתי המצוות שאלוקים ציווה בקולו מקופלים ומונחים כל מצוות התורה. מטרתן של שש מאות ושלושה עשר המצוות הן בשבילנו כדי לזכותנו להצליח לקיים לפחות מצווה אחת בשלמות, ולקבל שכר רב עבור קיום כל המצוות והעמידה בפני העברות.

כעת מבינים אנו היטב את דברי התנא חותם המשנה האחרונה במסכת מכות: רבי חנניא בן עקשיא אומר רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות שנאמר "ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר".

הרמב"ם מבאר את כוונת רבי חנניא: מעיקרי האמונה בתורה כשיקיים אדם מצווה מתרי"ג מצוות כראוי וכהוגן ולא ישתף עמה כוונה מכוונת העולם בשום פנים (אינטרסים), אלא יעשה אותה לשמה מאהבה, הנה זכה בה לחיי העולם הבא, ולכן ישנם מבחר רב של מצוות.

 כעת ניתן לבאר את דברי דוד המלך באופן הנסתר והמעמיק: כשדוד המלך היה בבית המרחץ – כשעשה חשבון נפש היטהרות ורחצה רוחנית, נוכח שהוא ערום מכל המצוות – חשש דוד שאין לו שום מצווה העשויה בשלמות מכיון שבכל מצוה שעשה יתכן שלא נעשתה בשלמות מקסימלית למען הבורא אלא מעורב בה אינטרס אישי, עד שנזכר במצוות המילה – מצוות ברית המילה שנעשתה בגיל שמונה ימים ומלווה את האדם להמשך חייו נעשתה בשלמות מירבית כיון שהאדם היה תינוק וחף מאינטרסים, ולכן אמר דוד המלך "שש אנוכי על אמרתיך כמוצא שלל רב".

אנו נוהגים לברך לאחר ברית המילה את הרך הנימול "כשם שנכנס לברית כן יכנס לתורה לחופה ולמעשים טובים" כוונתנו: כשם שנכנס למצוות ברית מילה ללא שום אינטרס אישי אלא אך ורק באהבת הבורא כך בהמשך חייו בלימוד התורה החופה וכל מעשיו הטובים יהיו כולם למען שמו של מלך מלכי המלכים באהבה.