המהפכה החוקתית יוצאת לדרך | אליעזר היון

• הדפסה
• דואל

קונסטיטוציה משלנו
המהפכה החוקתית יוצאת לדרך

מערכת המשפט הישראלית מקבלת פנים חדשות: בתי הדין יבוזרו וימנו מעתה 78,600 דיינים בכרונולוגית חשיבות עולה * האיש שמאחורי המהפכה: יתרו – חותן משה * מיד לאחר יישום התכנית שב יתרו לארצו לגייר את בני משפחתו

"נבל תבול גם אתה, גם העם הזה אשר אתך". במלים החריפות הללו פותח יתרו את עצתו המפורסמת למשה רבנו, מנהיגם של ישראל, לאחר שצפה מן הצד במלאכת עריכת המשפט על ידי משה ששימש כשופט יחיד למאות אלפי בני ישראל. היה זה למחרת יום הכיפורים -היום בו הופיע יתרו במחנה- כשמשה רבנו, כמנהגו, ישב לשפוט את העם ולהורות לו את דברי האלוהים. פרשני התקופה מספרים כי למרות שהותם של העם הישראלי במדבר, מקום הנעדר לכאורה מ'משא ומתן', היה צורך במערכת משפטית שוטפת שכן הרכוש הרב אותו צברו העם במצרים ובביזת ים סוף, יצר וויכוחים והתדיינויות כלכליות ומשפטיות.
 

פרשנות משפטית   בהצעה של יתרו בבחירת האישים המתאימים מוזכרים ארבע מידות: אנשי חיל, יראי אלוהים, אנשי אמת, שונאי בצע. האיזכור של מידת 'אנשי חיל' כראשון מבין הסדרה, מוכיח כי 'אנשי חיל', כלומר אנשים בעלי יכולת אישית וחברתית מוכחת, היא התכונה הראשונה במעלה. גם בהמשך אנו קוראים: ויבחר משה אנשי חיל מכל ישראל, ויתן אותם ראשים על העם. ובמדרש בדברים ברוח זו: אם לא נמצאו מארבע [מידות] מביא בשלש, ואם לא נמצאו משלש מביא מאחת, שכן כתיב: אשת חיל מי ימצא". מתוך הצורך בהדגש המסויים הזה, נדמה כי אפשר ללמוד כי הנהגת עם ישראל, בפרט זו המשפטית, לא נמסרה לאישים אשר רוח הקודש או השכינה היא החלק הדומיננטי שבאופיים אלא דווקא לבני אדם הפועלים בכח סגולותיהם האנושיות. ומכאן הדגש על 'אנשי חיל'. גם התמיהה הראשונית כמעט בפרשייה זו, מדוע נזקק היה משה לעצתו של יתרו, רעיון אלמנטרי בסיסי בכל חברה מתוקנת, ולא חשב על כך לבד מקבלת תשובה לאור הגישה המוצגת. שכן, משה רבנו, שליחו של הא-ל ונביאו, נתכוון להנהיג את העם על פי ההשראה האלוהית שהגיעה אליו. המנגנון הביריוקראטי המוגבל והאנושי, מיותר ולא ראוי היה בעיניו לעם כמו העם היהודי ועל כן תשובתו לחותנו בתחילת הדיאלוג: כי יבא אלי העם לדרוש אלוהים, והודעתי את חוקות האלוהים ואת תורותיו. אולם יתרו בביקורו, כצופה מן הצד מעיר את תשומת לביו של משה ואומר: לא טוב הדבר אשר אתה עושה, נבל תבול.. לא תוכל עשהו לבדך. כלומר גם ההנהגה הנכונה על פי ה', מותנית ומיושמת על פי ההבנה והיכולת האנושית, שבמסגרתה לא מסוגל איש בודד לשפוט עם שלם, והצורך במנגנון אנושי –גם אם ביריוקראטי- חיוני ומוכרח.

העצה
המסה העצומה של הציבור הבא להישפט, וישיבתו של המנהיג אל מול ההמון העומד, לא מצאה חן בעיני יתרו והוא מעיר למשה: "מה הדבר הזה אשר אתה עושה לעם, מדוע אתה יושב לבדך וכל העם נצב עליך מן בוקר עד ערב"? ובמלים אחרות: מדוע אתה יושב כמלך על כסאך, והקהל הרחב נאלץ לעמוד ולהמתין? על כך משיב משה: "כי יבא אלי העם לדרוש אלוהים.. והודעתי את חוקי האלוהים ואת תורותיו", כלומר הציבור הבא לפני, לא הופיע לכבודי, או לכבוד חכמתי וכישוריי האישיים, אלא לשמוע את דבר האלוהים ואת תורתו, כך שהעמידה הפיסית שלהם מול הישיבה שלי אינה אקט של התנשאות על העם אלא צורה של הבעת כבוד ומורא אל מול השכינה המשתתפת עמי במלאכת הדיינות [ובענין זה כבר אמרו חכמים: כל הדן דין אמת נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית]. יתרו שומע ומבין, אך מעלה טיעון נוסף, פרגמטי יותר, כשהפעם הדאגה היא למשה עצמו: "לא טוב הדבר אשר אתה עושה, נבל תבול גם אתה גם העם אשר אתך, כי כבד ממך הדבר, לא תוכל עשהו לבדך". יתרו לא מסתפק ב'תלונה' בלבד אלא מצרף עצה פרקטית: פצל את סמכויות השיפוט וייצר מערכת משפטית רחבה שבראשה תעמוד אתה – משה, כשלשולחנך יונחו השאלות כבדות המשקל בלבד, אלו, שלא הגיעו להכרעה בערכאה נמוכה יותר.
לאחר שיתרו מסייג את דבריו, ומגביל את עצתו לאישורו של האלוהים הוא פונה לפרוט ההצעה: "ואתה תחזה, ברוח הקודש בה נחנת, מכל העם, אנשי חייל, כלומר עשירים שאינם נתונים תחת השפעה של בעלי הון, ובעלי יכולת חברתית מוכחת, יראי אלוהים – בעלי יראת שמים להבדיל מיראת השררה, אנשי אמת, העומדים במילתם, ובעלי ביטחון באלוהים, ושונאי בצע, מתעבים ממון באופן אוייקטיבי, כלומר גם את ממון עצמם. התכונה הזו, חיונית, מאחר שדיין שרכושו נמצא בראש מעייניו עשוי לחשוש מנתבעים בעלי זרוע העלולים לאיים עליו כי יתנכלו לרכושו". את קבוצת העילית הזו, מציע יתרו, חלק לערכאות שיפוטיות רבות כפונקציה של גודל העם: שרי עשרות, דיין על כל עשרה אנשים, שרי חמשים – על כל חמשים, שרי מאות ושרי אלפים כשבסך הכללי יוכשרו וימונו 78,600 דיינים חדשים.
עצתו של יתרו, ישרה בעיני חתנו, מנהיגן של ישראל שמודע היה למרמור הפושה בעם בעקבות הביריוקרטיה המשפטית שנוצרה וההמתנה הארוכה 'במסדרונות הצדק', והוא מקבל את עצתו של חמיו ופונה לאתר אנשים הניחנים בתכונות ובכישורים עליהם המליץ יתרו. בתום בירור וחיפוש מדוקדק לא מצליח משה לאתר אנשים שבהם מצויים כל ארבעת התכונות שמנה חמיו, והוא מסתפק בדיינים שהם 'אנשי חייל'.
מיד לאחר מכן [אם כי יש הסבורים כי ארע הדבר לאחר זמן] מודיע יתרו כי הוא שב לארצו למורת רוחו של משה שמפציר בו להישאר עמהם 'ולהיות להם לעיניים'. את סירובו מנמק יתרו בכך כי חפץ הוא לגייר את בני משפחתו וארצו שבמדיין.

מה שמועה שמע ובא
פרשיית 'הרויזיה המשפטית' המיוחסת ליתרו, החלה כאמור יום לאחר בואו של יתרו ביום הכיפורים של השנה הראשונה לצאת העם ממצרים. יתרו, אחד מאנשי הרוח הבולטים של אותה תקופה, נחן בתכונה שליוותה אותו לכל אורך חייו: בקשת וחיפוש האמת. הוא ביקש לדעת מהי, והאם קיימת, 'אמת אבסולוטית' ויצא למסע במהלכו עבד את כל סוגי העבודה זרה המצויים באותה תקופה. דבקותו באלילות היתה כה רבה, עד שכאשר ביקש משה את ידה של ציפורה בתו, התנה עמו, חמיו לעתיד, תנאי גלוי: הילד הראשון שיוולד לו ולצפורה, יתחנך על ידיו ויוקדש לעבודה זרה. משה, שידע שלולי הסכמה לבקשה – תביעה זו, לא יוכל לקיים את מצוות פריה ורביה, נאלץ להסכים לדרישה, וילדו הראשון – גרשום, חונך על ידי סבו, הכומר האדוק, לעבודה ולפולחן אלילי [לימים, יתגייר גרשום עם סבו ועם שאר משפחתו, אך עקבות השנים במחיצת האלילים נותרו בו, ובנו יונתן, הפך לשמש של עבודה זרה].
לאחר שיצא משה ממדין לחלץ את העם משעבודו ההיסטורי, והוכרח להותיר שם את אשתו ושני בניו, מקבל המנהיג היהודי על ידי שליח איגרת הנושאת בשורה משמחת: "אני חותנך יתרו בא אליך, ואשתך, ושני בניה עמה". חכמי התלמוד מציינים, כי הגעתו של יתרו אל מחנה ישראל החונה בהר האלוהים היתה בעצם אקט של גירות וקבלת עול מצוות. המניע לעזיבתו של יתרו את מנעמי השלטון, העשירות, והכבוד להם זכה במדין היה תכונת 'בקשת האמת' בה ניחן כאמור יתרו. השמועות על נס ירידת המן, קריעת ים סוף, ונצחון העם העמלקי, פשטו כאש בשדה קוצים והגיעו למדין כמו גם לתודעת העולם הגלובלי כולו, אלא שיתרו, בניגוד לשאר, לא נותר אדיש והוא מקבל החלטה לדבוק בעם היהודי. משה מקבל את האיגרת, והוא יוצא עם נכבדי העם לקבל את פניהם של משפחתו. מיד עם הבחנו בחמיו הוא משתחווה כלפיו, מברכו לשלום, ומספר לו על 'התלאה' וההרפתקאות אותם עברו עם יציאתם ממצרים ועל הנסים אשר עשה עמם ה'. למרות תחושתו הקשה על אובדנם של אנשים שהיו עד לא מכבר חלק מהזהות הלאומית שלו, יתרו שמח ומכריז: "ברוך ה', אשר הציל אתכם מיד מצרים ומיד פרעה" - איש קשה שליתרו, כזכור, היתה היכרות אישית אתו. 
גירותו של יתרו, לוותה בהקרבת קרבנות וזבחים, ובסעודה גדולה, בה השתתפו אהרן וכל זקני ישראל, כשמשה רבנו עומד עליהם ומשמש אותם.