למצרים ," ומאידך: "והייתם לי סגולה מכל העמים".

 

עונשם של המצרים ושכרם של ישראל שימש כאמצעי למשוך את לבם של פשוטי העם, המכונים "בית יעקב". אך בפסוק השני נאמרו דברים מסוג אחר: "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש" - כאן יש דרך של יראת הרוממות, הכרת גדלות הבורא והשאיפה לעבודת ה'. דרך זו מתאימה לאנשי המעלה בלבד, והם הנקראים "בני ישראל".

 

חשוב הוא עד מאד שלא להפוך את היוצרות. יראת "שכר ועונש" נחשבת כדבר טוב ומועיל לפשוטי עם, אך לאנשי מעלה אין זה אלא פחיתות, לעבוד את ה' מפני יראת העונש ואהבת השכר, כלשון הרמב"ם בפרק י' מהלכות תשובה: 

"ואין עובד ה' בדרך זו אלא עמי הארץ והנשים והקטנים, שמחנכין אותן לעבוד את ה' מיראה".

 

מאידך, מי שמבקש למשוך את לבם של אנשים פשוטים לעבודת ה' באמצעות גילוי ענינים העומדים ברומו של עולם, יגרום לבלבול מוחות ולהבנה מסולפת של דברים עמוקים; סופם של אלה לגלוש לדעות כפרניות בלא יודעין, כפי שאירע לתלמידיו של אנטיגנוס איש סוכו, שנעשו צדוקים בעקבות דברים שלא הבינום כראוי. לכן חזר והזהיר הקב"ה את משה בסוף דבריו: "אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל", אך בשום פנים ואופן אל תאמר אותם לבית יעקב!

 

אך משה רבנו קרא דוקא לזקני ישראל, ורק להם גילה את דבריו של הקב"ה. ידע משה, שקשה עד מאד להבחין בין תכלת לקלא אילן, לדעת מי שייך למחנה של "בית יעקב",

ומי ל"בני ישראל". אדם יראה לעינים, יתכן שאדם נראה כבר מעלה, ובכל זאת לא הגיע למדרגה הראויה.