ויאמרו לפניו בריותיך אנחנו | עלון בית דוד

 

וישמע יתרו כהן מדין חתן משה את כל אשר עשה אלקים למשה ולישראל עמו, כי הוציא ה' את ישראל ממצרים: (יח א)

מה שמועה שמע ובא, קריעת ים סוף ומלחמת עמלק. רש"י

 

במסכת זבחים (קטז) השאלה מפורטת יותר: "מה שמועה שמע ובא ונתגייר". עד שלא שמע על קריעת ים סוף ומלחמת עמלק, לא היה מוכן יתרו לקבל עול מלכות שמים. הדבר מעורר פליאה: יתרו לא הניח עבודה זרה בעולם שלא עבדה, יתרו היה מבקש האמת הגדול שהכיר מעצמו באפסיותם של כל האלילים בעולם. בנוסף לזה, הוא זכה לחתן כמשה רבנו, שממנו בודאי היה יכול ללמוד היכן נמצאת האמת. מדוע כל זה לא השפיע עליו, מדוע לא היה מוכן להתגייר עד שהגיעה לאזניו השמועה אודות קריעת ים סוף ואודות מלחמת עמלק?

 

עלינו להקדים שתי פסקאות מדברי הרמב"ן על התורה שמהם מתבאר ההבדל היסודי בין העבודה שעובדים הגויים את אליליהם, ולבין עבודת הבורא ית', להבדיל.

 

בתחילת עשרת הדברות (כ,ג) מתאר הרמב"ן את העבודות הזרות למיניהם.

"הראשונים החלו לעבוד את המלאכים ... וחשבו שיש להם יכולת בם להיטיב או להרע, וכל אחד עובד לשר שלו כי היו הראשונים יודעים אותם ... והמין השני בע"ז, שחזרו לעבוד לצבא השמים הנראה, מהם עובדי השמש או הירח, ומהם למזל מן המזלות ... וחשבו כי בעבודתם יגבר המזל ויועיל להם ... והיו נותנים בעם, כפי מחשבתם, כח והצלחה ... והמין השלישי בע"ז, אחר כך חזרו לעבוד את השדים שהם רוחות ... , כי גם מהם יש ממונים על האומות שיהיו הם בעלי הארץ ההיא להזיק לצריהם ולנכשלים שבהם".

 

אדם העובד את האליל אינו משוכנע כלל שיש לאליל איזו עליונות רוחנית או מוסרית. הוא מביא לו קרבנות או ממלא את רצונו מסיבה אחת בלבד: הוא מאמין שאליל זה שולט על כח מסוים בבריאה, וכדי להפיק ממנו רצון ולקבל את מבוקשו, מוכן האדם להקריב לאליל את מה שהוא "דורש". עבודה זו היא ענין של "קח "ותן ; אין בה כל עבודה רוחנית הנדרשת מצד העובד, שהרי כולה ענין של גשמיות.

 

הרמב"ן מבאר, ששונה בתכלית היא עבודת הבורא ית'.

"וכוונת כל המצות שנאמין באלקינו ונודה אליו שהוא בראנו, והיא כוונת היצירה, שאין לנו טעם אחר ביצירה הראשונה, ואין אל עליון חפץ בתחתונים מלבד שידע האדם ויודה לאלהיו שבראו, וכוונת רוממות הקול בתפלות וכוונת בתי הכנסיות וזכות תפלת הרבים, זהו שיהיה לבני אדם מקום יתקבצו ויודו לאל שבראם והמציאם ויפרסמו זה ויאמרו לפניו בריותיך אנחנו".

 

הקב"ה אינו דורש מאתנו "הקרבה" "או נתינה".

אין הוא זקוק לטובות שלנו מה ; שנדרש מאתנו היא ההכנעה. תכלית המצוות כולם היא להחדיר בנו, עד עומק לבנו, את הידיעה שאנחנו נבראים.

 

הדבר נשמע פשוט ומובן מאיליו, אך כדי להגיע ליעד זה דרושה השקעה כבירה. מציאות האדם זועקת "אני ואפסי עוד". כל חייו של האדם סובבים סביב עצמו, בריאותו, פרנסתו, השיגיו הכלכליים ומעמדו החברתי. ההכרה הכנה והאמיתית בעובדה שהוא "נברא" מחייבת אותו להעמיד את רצון הבורא במרכז חייו, גם אם פירוש הדבר וויתור על כל מה שיקר לו.

 

לא די בהכרה שכלית, חזקה ככל שתהיה, כדי להגיע להכנעה בפני רצון הבורא. כאשר השכל עורך מלחמה חזיתית עם כח הרצון, התוצאה ברורה מראש. האדם חייב למצוא את הדרך לשתף את כוחות הגוף בהכרה שיש שליט בעולם שהוא בעל הכוחות כולם ולפניו יכרע כל ברך.

 

כוחות הגוף אינם מבינים את שפת השכל, הם מושפעים אך ורק ממה שהעינים רואות וממה שהאזניים שומעות. חייב האדם לראות במו עיניו את משפטי ה', שבהם מתגלה הקב"ה כבעל הבית בהנהגת הבריאה. רק באמצעות ההתבוננות בשכר ובעונש, אפשר לשכנע את הגוף להכנע בפני רצון הבורא.

 

כדי להגיע להכרה שהקב"ה הוא אדון הכל, לא היה יתרו זקוק לקריעת ים סוף ולמלחמת עמלק. אך הכרה שכלית בלבד אין די בה כדי להתגייר. גירות דורשת בראש ובראשונה הכנעה, קבלת עול מלכות שמים, ויתרו לא היה מוכן מבחינה נפשית לצעד כזה. כאן לא נדרש ממנו "מעבר" מעבודה זו לעבודה אחרת; כאן נדרש ממנו ויתור על כל ישותו יחד עם ההכרזה "בריותיך אנחנו".

 

רק קריעת ים סוף ומלחמת עמלק נתנו את הדחף להכרה זו. רק האימה והפחד שאחזו בכל יושבי תבל, סללו את הדרך להכרה אמיתית ושלמה שאין עוד מלבדו, ולהצטרפותו של יתרו לעם ה'.

ע"פ אור יחזקאל

הוסף תגובה

קוד אבטחה
רענן