מפיו יבקשו תורה

מפיו יבקשו תורה | בית דוד

עַתָּה שְׁמַע בְּקֹלִי, אִיעָצְךָ, וִיהִי אֱלֹהִים, עִמָּךְ; הֱיֵה אַתָּה לָעָם, מוּל הָאֱלֹהִים, וְהֵבֵאתָ אַתָּה אֶת-הַדְּבָרִים, אֶל-הָאֱלֹהִים.

יתרו בא בעצה זו להקל על משה רבנו ממשאו הכבד מנשוא; ואם כן היה ראוי שיקדים בדבריו את העיקר, והוא מה שנאמר בפסוקים הבאים: "ואתה תחזה מכל העם אנשי חיל ... ושפטו את העם בכל עת". מדוע היה צורך להקדים ולומר "היה אתה לעם מול האלהים ... והזהרת אתהם את חוקי האלהים", הלא תפקיד זה היה מוטל על משה גם בלאו הכי?

כשביקש יתרו להטיל על אחרים חלק מן הסמכויות של משה רבנו, היה צורך להגדיר מהו תפקידו האמיתי של משה כמוסר התורה לעם ישראל, שאותו לא ניתן למסור לאיש מלבדו.

כאשר הרופא מצווה על החולה כיצד לנהוג, אין הבדל אם החולה שומע את הוראות הרופא מפיו או מפי שלוחו, ובלבד שהמידע יגיע לאוזני החולה בצורה מלאה ומדויקת. סטודנט יכול ללמוד את המקצוע שלו על ידי עיון בספרים, במקום לשמוע הרצאות באוניברסיטה, ובלבד שיבין את החומר היטב. אך שונים הדברים בלימוד התורה. את התורה הקדושה לא ניתן לרכוש באמצעות העברת חומר לימודי גרידא; היא מועברת רק מרב לתלמיד, כאשר הרב משפיע על התלמיד בכל היקף אישיותו: "גדולה שימושה יותר מלימודה".

שתי בחינות יש במסירת התורה שבהן קובעת אישיותו של הרב המוסרה מדור לדור.

התורה באה להורות לנו את דרך החיים, כיצד לקיים את המצוות, וכיצד להתנהג בכל עניני החיים, אך מלבד זאת יש בה קדושה עצמית. כל מלה ומלה שאדם לומד משפיעה עליו ומוסיפה בו קדושה. גם מי שיודע את כל התורה כולה, ולא יתחדש לו בלימוד זה שום דבר להלכה ולמעשה, מכל מקום הרי הוא מתקדש על ידי עצם הלימוד, וכמאמר הנביא (ישעיה נה): הטו אזנכם, ולכו אלי, שמעו, ותחי נפשכם.

ההשפעה של קדושת התורה תלויה ברב המשמיע ומלמד את התורה לתלמידיו. ככל שהרב דבק יותר בקוב"ה ובתורה, גם הקדושה שהוא מסוגל להעביר לתלמיד גדולה יותר. מטעם זה ביקשו בני ישראל בשעת מתן תורה לשמוע את עשרת הדברות מפיו של הקב"ה ולא מפיו של משה רבנו. בשעה ששמעו את שתי הדברות הראשונות מפי הקב"ה נעקר מהם יצר הרע, ועל זה נאמר: "ישקני מנשיקות פיהו, כי טובים דודיך מיין". וכן אמרו שם במדרש: "כיון ששמעו אנכי ה' אלהיך נתקע תלמוד תורה בלבבם והיו למדים ולא היו משכחים".

כל הנביאים קיבלו נבואה מפי הקב"ה, אך הם לא היו מסוגלים להעביר אותה כפי שקיבלו אותם מפי הגבורה, משום שכלי הקיבול שלהם לא הכילו את כל קדושת התורה. מה שמסרו, לא היה אלא בבחינת "כלי שני". רק משה רבנו זכה לדרגת "שכינה מדברת מתוך גרונו", משום שכולו היה דבק בה' ובתורתו, ללא כל חציצה. זה מה שאמרו חז"ל : "כל הנביאים התנבאו בכה, מוסיף עליהם משה שנתנבא בזה הדבר".

מובן, אם כן, שתפקיד זה של מסירת התורה לעם ישראל לא היה ניתן להעברה, ורק משה בעצמו היה מסוגל לכך, משום שלא היה מי שדבק בשכינה יותר ממנו. על זה אמר יתרו: "היה אתה מול האלהים";

ויש כאן ענין נוסף.

התורה הקדושה לא נכתבה כדרך שכותבים ספר חוקים של בשר ודם. בחוקי בשר ודם משתדל המחוקק לפרש עד כמה שאפשר את כוונותיו ולא להשאיר דבר שהוא סתום, ובודאי שאין דרכו לדבר ברמזים ובסודות. אך התורה הקדושה קיצרה ככל שאפשר, היא ניתנה לנו סתומה, ויותר ממה שנכתב בפירוש יש ללמוד ממה שהיא נדרשת ובמה שנרמז בה.

מדוע באמת נהגה התורה כן, וכי לא היה עדיף לבאר הכל באר היטב?

דור המדבר זכה לקבל את התורה בהר סיני מפיו של הקב"ה, ומכאן ואילך החלה "ירידת הדורות". ככל שמתרחקים אנו מקבלת התורה, נחלשת ההשפעה של מעמד הר סיני. ובכל זאת, ניתנה אפשרות לכל אחד ואחד לחוות קבלת התורה פרטית משלו, מפיו של הקב"ה.

התורה ניתנה לנו סתומה, אמנם פשוטי ההלכות מפורשות, אך עומק הדברים וטעמי ההלכות לא נתפרשו, ועל הלומד לעמול ביגיעה רבה ועצומה, אם ברצונו להגיע לבירור הסוגיא לעומקה. האמת היא שכל כך עמוקה היא התורה, שאין אפשרות ביד בשר ודם לרדת לעומקה, אלא אם מגלים לו זאת מן השמים; ועל זה אמרו "יגעת ומצאת תאמין, לא יגעת ומצאת אל תאמין". אחרי היגיעה, מגלים לו את אמיתת התורה מן השמים. הוי אומר, שבכל יום ויום יש כאן "קבלת התורה" מפיו של הקב"ה ממש!

את התורה בעצמה ניתן ללמוד מפי כתבה, ואין צורך ברב כדי ללמוד. אך יגיעת התורה שעל ידה מגלים את טעמיה וסתריה, היא תלויה בקדושת התורה; אינו דומה מי שזוכה ללמוד דרכי היגיעה ממשה רבנו למי שלמד מפי תלמידיו בלבד. וגם על זה אמר יתרו: "היה אתה לעם מול האלהים, ... והזהרתה אתהם את החקים ואת התורת, והודעת להם את הדרך ילכו בה, ואת המעשה אשר יעשון".

(ע"פ אהל יעקב)