הפאר של שלמה – והלב של דוד | עלון בית דוד

• הדפסה
• דואל

בהפטרה שלפנינו מתאר הנביא בפרוטרוט את ההשקעה העצומה שהשקיע שלמה המלך בבנין הבית הראשון. נעשו כל המאמצים האפשריים להגדיל את הכבוד ואת הפאר ביד רחבה ונדיבה, כראוי לבית ה', ואכן – חפץ ה' בידו הצליח, וכעבור שבע שנים עמד על תילו בנין שלא היה כדוגמתו ברחבי תבל.

 

מה גדול ומה בולט הוא הניגוד למשכן שהקימו משה ובצלאל בהיותם במדבר. גם שם היה כבוד והדר, כסף וזהב, אך לא ניתן להשוות ביניהם. ובכל זאת, הלב היהודי נחמץ למקרא התיאור הזה, הוא ממאן להתפעל מגדלותו ופארו החיצוני של הבית הזה, הלב היהודי מתגעגע למשכן הפשוט והצנוע, המשכן שליווה את עם ישראל במסעותיו, מעולם לא חולל ולא נחרב, ומעולם לא נפל בידי אויבים, בניגוד לבנין המפואר הזה, שנחרב בידי נבוכדנצר.

 

שלמה לא שיתף את העם בהקמת הבנין, לא יצא במסע התרמה, שהרי כסף וזהב היה לו לרוב. ואילו במשכן שנבנה על ידי נדיבי לב, הרי הם נדבו לא רק את ממונם אלא בעיקר את הלב, את חכמת הלב, הנשים החכמות השקיעו את לבם במלאכת הטווייה "על העיזים", הגברים שידיהם הורגלו לעבודת פרך גסה החכימו ליצור יצירות אמנתיות שאין כדוגמתן. כאן – אין זכר לנדבת הלב, עשרות ומאות אלפי הפועלים היו מגוייסים, חלקם גוים עבדי חירם מלך צור.

 

אין פלא, שבעוד מלאכת הבנין בעיצומה, יצאה הקריאה מאת ה' אל שלמה: הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר אַתָּה בֹנֶה, אִם תֵּלֵךְ בְּחֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי תַּעֲשֶׂה, וְשָׁמַרְתָּ אֶת כָּל מִצְוֹתַי לָלֶכֶת בָּהֶם, וַהֲקִמֹתִי אֶת דְּבָרִי אִתָּךְ אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי אֶל דָּוִד אָבִיךָ: וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵיִ ישְׂרָאֵל וְלֹא אֶעֱזֹב אֶת עַמִּי יִשְׂרָאֵל.

 

שלשה מסרים חשובים נמסרו כאן: האחד – שבודאי יש חשיבות גם לכבוד ולפאר, בבחינת "חיצוניות המשפיעה על הפנימיות, אך אם כל המאמץ יסתיים בפאר החיצוני, אין זה אלא כלי מפואר ריק מתוכן. התנאי העיקרי להשכנת השכינה הוא שמירת התורה והמצוות: אִם תֵּלֵךְ בְּחֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי תַּעֲשֶׂה, וְשָׁמַרְתָּ אֶת כָּל מִצְוֹתַי לָלֶכֶת בָּהֶם.

 

המסר השני: אם בית המקדש יהיה אי בודד של קדושה בתוך ים של חולין, אם חיי העם יהיו מנותקים מקדושת המקדש, לא ימלא הבית המפואר את תפקידו. בית המקדש צריך לשמש כדגם, להשפיע על כל אחד ואחד כדי שיבנה את המקדש הפרטי שלו בתוך לבו: "ושכנתי בתוכם –" בלב כל אחד ואחד. וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְלֹא אֶעֱזֹב אֶת עַמִּי יִשְׂרָאֵל.

 

והמסר השלישי – אל תדמה בנפשך שבזכותך ישכין הקב"ה את שכינתו בבית הזה. אתה נתת את החומר, ואת החכמה, אבל בית המקדש זקוק ללב, ומי שמסר את לבו, מי שהשתוקק בכל לבו ונפשו לבנות את הבית, היה דוד אביך: וַהֲקִמֹתִי אֶת דְּבָרִי אִתָּךְ אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי אֶל דָּוִד אָבִיךָ.

 

וכך אמרו במכילתא: "מזמור שיר חנוכת הבית לדוד – וכי דוד בנאו, והלא שלמה בנאו ... אלא לפי שנתן דוד נפשו עליו לבנותו נקרא על שמו. וכן הכתוב אומר, זכור ה' לדוד את כל ענותו אשר נשבע לה', נדר לאביר יעקב, אם אבא באהל ביתי אם אעלה על ערש יצועי עד אמצא מקום לה', משכנות לאביר יעקב, הנה שמענוה באפרתה מצאנוה בשדי יער (תהלים קלב) הא לפי שנתן נפשו עליו נקרא על שמו.

(מכילתא דרבי ישמעאל בשלח - מסכתא דשירה פרשה א)