ללא מורא - אין מקדש | עלון בית דוד

• הדפסה
• דואל

ויאמר משה אל אהרן, הוא אשר דבר ה' לאמר בקרובי אקדש, ועל פני כל העם אכבד, וידם אהרן: (ויקרא י,ג) 

אמר לו משה לאהרן, אהרן אחי, יודע הייתי שיתקדש הבית במיודעיו של מקום, והייתי סבור או בי או בך, עכשיו רואה אני שגדולים הם ממני וממך. (רשי")

 

משמע, שמלבד מימד העונש שבמיתת בני אהרן, היתה מיתתם הכרחית גם לעצם הענין של חנוכת המזבח, כדי שיתקדש הבית במיודעיו של מקום. כמובן שדבר זה טעון ביאור, מה מוסיפה מיתת הצדיקים לקדושת הבית, הלא אדרבה - "יקר בעיני ה' המותה לחסידיו "!

 

ברם, עלינו לדעת שללא אירוע מעציב זה, היו המשכן והשראת השכינה שבו, המזבח וקרבנותיו, עלולים ליהפך מסם החיים - לסם המות. רק על ידי מיתת הצדיקים ניתן היה להבטיח שלא יצא כאן מכשול. נסביר זאת על ידי משל.

 

מעשה שהיה, בעיר חדשה שנבנתה על ידי הממשלה, היא תוכננה על ידי מיטב האדריכלים, נבנתה בפאר השכלולים, וכל טוב לא היה חסר בה. תושביה אמורים היו ליהנות משיא של איכות חיים, ולבלות בה את ימיהם בלא דאגה.

 

כמובן, נבנה בעיר זו מרכז רפואי מפואר, והעומד בראשו היה רופא מפורסם, גדול הרופאים במדינה זו. מיד עם תחילת האיכלוס של העיר, נפתח המרכז הרפואי והחל בפעולתו. החולה הראשון שהגיע לטיפול, ביום חנוכת העיר, לא היה נראה מקרה חמור במיוחד. בסך הכל התלונן על כאב ראש... מכל מקום, טיפל בו מנהל בית החולים בכבודו ובעצמו, והטיפול עמד תחת השגחתו האישית.

 

והנה, למרבה ההפתעה, התדרדר מצבו של החולה תוך זמן קצר, והוא נפטר בתום ימים ספורים. כל העיר היתה כמרקחה, הנהלת בית החולים התכנסה מיד לישיבת חירום, בהשתתפות ראש העיר. "מה נאמר ומה נדבר" פתח ראש העיר את הישיבה. "מקרה זה מבשר רעות. אם התחלנו בצורה כזו, כיצד יתנו בנו אמון"?

 

המנהל ביקש את רשות הדיבור. "אני מבקש את סליחתך, ראש העיר, אם אני חולק על דבריך. לא רק שאין כאן אות לרעה, אלא אדרבה, אפשר לומר שעם כל הצער על פטירת החולה, אני מאד מרוצה מהתפתחות זו"... כולם הביטו עליו בתמיהה, משל כאילו יצא מדעתו. "לא, לא יצאתי מדעתי", המשיך הרופא. "אגיד לכם את האמת, כשראיתי את העיר, את כל הפאר וההדר שבה, את בית החולים המשוכלל, הייתי מודאג מאד. העיר נמצאת בסכנה גדולה, חשבתי לעצמי, בעיר זו איש לא ישמור על בריאותו! הם יאכלו וישתו כאוות נפשם, הם יעשו ויבלו ככל העולה על רוחם, שהרי הם "מובטחים", יש להם רופא גדול, בית חולים משוכלל ביותר, אם תהיה בעיה רפואית בודאי שמיד יפתרו אותה! וכשתתברר להם הטעות, כשיראו שגם אני מוגבל, ושאיני יכול לחולל מופתים, אז כבר יהיה מאוחר".

 

"אבל היום אני יודע, שחלפה הסכנה. אחרי המקרה הזה, יראו כולם את המצב לאמיתו. איש לא ישלה את עצמו, שהוא מוגן מפני הסכנות האורבות לבריאותו". זו היתה כוונתו של משה רבנו. "יודע הייתי שיתקדש הבית במיודעיו של מקום". בני ישראל עלולים היו מעכשיו, לאבד כל פחד מפני החטא. כיון שהכפרה תהיה כל כך זמינה ופשוטה, לא ישגיחו יותר על דרכם, הם יעשו ככל העולה על רוחם.

 

לכן היה הכרח, שיחד עם חנוכת המשכן, יובהר לעם ישראל שאין כל בטחון שכל חטא יכופר. אדרבה, דוקא המשכן עלול לגרום למיתה, אם לא ידעו להיזהר, אם היחס אליו יהיה יחס של זלזול. ואם בארזים נפלה שלהבת, אם אפילו הקרובים ביותר, שהעבירה שלהם אינה אלא דקה מן הדקה, אינם מובטחים מפני פגיעה, מה יאמרו אזובי הקיר?

 

ע"פ אהל יעקב