פרשת שמיני כוללת בתוכה את אחת הפרשיות המעשיות ביותר, המשפיעות על חיינו ברמה היומיומית, 365 ימים בשנה, שבעה ימים בשבוע, 24 שעות ביממה – המזון אותו אנו אוכלים. זו הסיבה כנראה, שהקדוש ברוך הוא פונה גם אל משה וגם אל אהרן [ולא מסתפק באמירה למשה בלבד כמו רוב המצוות האחרות] ואומר להם: 

 

וידבר ה' אל משה ואל אהרן לאמר אליהם: דברו אל בני ישראל לאמר, זאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה אשר על הארץ... 

 

גם אם לא ניכנס לרובד המיסטי של איסור אכילת הבהמות והחיות הטמאות, כבר ניתן לקבוע כי קיים קשר ישיר ומובהק בין אכילת מזון כשר, לקדושת האדם הישראלי. בחומש שמות נאמר

 

ואנשי קדש תהיון לי, ובשר בשדה טריפה לא תאכלו – לכלב תשליכון אותו

 

מה ענינה של הקדושה המוזכרת בתחילת הפסוק להשלכת הטריפה לכלב? אין זאת כי אם התניה גלויה: אילו חפצים אתם להיות אנשי קדש, אינכם יכולים לאכול דבר מאכל הפוגע באותה קדושה המפעמת בכם. 

 

הרציונאל העומד מאחורי הוראה זו הוא כי האכילה בכלל, היא דבר גשמי, בהמי, חייתי. אכילת כל בהמה וכל חיה על פי שיקולים גופניים גרידא מוכיחה כי האדם אינו אלא עוד סוג של בעל חי הבוחר את מזונו על פי קריטריוניים הישרדותיים, או הנאתיים. 

 

האדם הנעלה לעומת זאת, המיוחד, הקדוש, הופך את האכילה למעשה מוסרי, ששיקולי הבחירה בסוג המאכל אינם פונקציה של הישרדות, הנאה, או כל רגש חומרי אחר. 

 

כיצד עושים זאת? איך הופכים את האכילה לפעולה נאצלת שאינה תלויית דחף אבולוציוני חייתי? על כך אומרת התורה כי יש להימנע מאכילת בהמות או חיות שבתכונותיהם מבטאות את היפך הקדושה, היפך הרוחניות. כאמור, אין כאן המקום לדון ברובד הנסתר של תכונת הבהמות הטמאות והאנטיתזה שלהם ל'קדושה' אך בה בעת ברור כי התכונות השליליות הללו פוגמות באותה קדושה אליה שואף כל איש ישראל.

 

התכונות השליליות הללו צריך לומר, אינן הופכות את הבהמה או את החיה ליצור שלילי כמובן. יש כאן אמירה סובייקטיבית לגמרי שלאדם קדוש אין יכולת להכיל בהמה או חיה או כל חי אחר עם תכונות המהוות ניגוד גמור לקדושה. אדם שאיננו קדוש, רשאי בהחלט ליהנות מן הבהמה כמו כל יצור אחר. זו הסיבה שהתורה מדגישה כי החיות והבהמות הללו טמאות רק ביחס לסובייקט

 

אך את זה לא תאכלו... טמא הוא לכם

 

כלומר איננו טמא אובייקטיבית. טמא הוא למבקש לשאוף לקדושה. הלכה נוספת היוצאת מכאן היא שבהמה או חיה טהורים שהמליטו וולד הנדמה כחיה טמאה [וכגון שאין בו סימני טהרה] - הוולד לא נפסל באכילה לפי שכלל בידינו 

 

היוצא מן הטמא טמא, היוצא מן הטהור טהור  

 

כלומר, אין הסימנים מהווים פרמטר לטומאה אובייקטיבית של המאכל, אלא הם מגלים על אותן תכונות המהוות את אותו ניגוד לקדושה. מאחר שהוולד הגיע מאם בעלת תכונות טהורות שוב לא מעלים ולא מורידים בעינינו כל סימנים חיצוניים אחרים. 

 

על פי הרש"ר הירש. 

{jcomments off}