הדימוי לבעלי החיים | מערכת האתר

מצאנו בפסוקים שונים ובמדרשים דימויים שונים של עמים לבעלי חיים.

עם ישראל נמשל לשה. כך הפסוק: "שה פזורה ישראל". בני עשו נדמו לחזיר – "יכרסמנה חזיר מיער" (תהלים פ). בני ישמעאל נמשלו לגמל (ילקוט הראובני).

הדימוי לחיות נותן לנו סמליות לאותם עמים (זאת מלבד העובדה שאותם עמים אוכלים את בשר אותם בעלי חיים. בני עשיו אוכלים חזיר, הישמעאלים מתנזרים מחזיר אך אוכלים בשר גמלים, ואילו עם ישראל אוכל את השה).
 

לבהמות אלו ישנם סימני טהרה. החזיר מפריס פרסה, אך אינו מעלה גרה. הגמל שדווקא כן מעלה גרה אינו מפריס פרסה, לכן אסור באכילה. לשה יש את שני הסימנים וכשר לאכילה.

מלבד זאת, ישנה סמליות בהתייחסות העמים למאורעות ההיסטוריה. בני עשו, וממשיכיהם אנשי המערב דוגלים בסמליו של החזיר. מפריס פרסה – סמל הקידמה. אין הם מעריכים את העבר, אולי מביטים בו בביטול מה. לדידם הוא סמל לנחשלות ולחוסר תרבות, דור העתיד הוא העיקר. לעומתם ישמעאל, תרבות ערב, ניזונה בעיקר מהתרפקות על העבר. זקני הערבים חוזרים ומספרים על פאר גדולתם בעבר. תכונה זו מקנה להם את מידת ה"מעלה גרה". הם מכירים בערך העבר אך חסרה להם תקווה לעתיד.

עם ישראל, בדומה לשה, הוא מעלה גרה – מחזיק את הקשר עם העבר, אך גם מפריס פרסה – יש לו תקווה לעתיד. מכאן נוצר הערך להווה, מאחר והוא משמש כחוליית קשר בין העבר לעתיד.

שלוש החוליות הללו קשורות בקשר אמיץ. מי שיש לו הווה בלבד הרי כבר לעתיד, כבר מחר, נהפך ההווה לאתמול, לעבר. רק כשיש שר בין שלושת הזמנים יש לכל שלושת הזמנים את הערך הנכון. כי האתמול יכול להיות בעל ערך רק כשהוא הביסה להווצרות המחר.

עם ישראל הוא העם היחיד המכיר את כל הבריאה מיות בריאתה, וזוכר את השתלשלות ההיסטוריה של העמים ומאורעותיהם עד היום הזה. יחד עם זה יש לעם ישראל את ההבטחה על העתיד – ימות המשיח.

שבת שלום!

Image

הוסף תגובה

קוד אבטחה
רענן