טרגדיה במשכן - מוות מסתורי | אליעזר היון

אש שיצאה מלפני ה' נפרדה לארבעה חוטי אש וחדרה לחטמיהם של שני בני אהרן - נדב ואביהו * ערפל כבד סביב גורם העונש: דעות חלוקות בין הפרשנים * אהרן שותק ומקבל תנחומים על מות בניו * הדודנים, מישאל ואלצפן מטפלים בגופות הנשרפים * משה לאהרן ולבניו הנותרים: "ראשיכם אל תפרעו, ובגדיכם לא תפרומו, ואחיכם כל בית ישראל יבכו את השריפה אשר שרף ה'".*

החגיגה הסתיימה באסון: מצוות הקרבת קרבנות המילואים על ידי אהרן במעמד משה והעם כולו, קיבלה תפנית דרמטית כאשר בניו הגדולים של הכהן הגדול פרצו אל תוך קודש הקדשים ובמחתותיהם אש עצמית שלא צוותה על ידי ה'. על האש הם הניחו קטורת אותה ביקשו להקריב בין שני בדי הארון. באותו רגע פרצה אש שמימית -מחולקת לארבעה חוטי אש- וחדרה אל חוטמיהם של נדב ואביהו. האש שחדרה אל גופם של שני הכהנים לא פגעה בגוף עצמו אלא רק בנשמה. כשהם גוססים המשיכה האש הרוחנית להסתחרר סביב האחים ולהדוף אותם החוצה אל מחוץ לאוהל מועד כדי שלא יטמא המשכן והיריעות. באותה שעה היו העם כורעים ומשתחווים ברינה אל מול האש שירדה משמים על המזבח ולא הבחינו בארוע אולם מיד עם ההזדקפות מההשתוחחות מבחין ההמון בשני אנשים שכובים על פני הקרקע וגודל האסון מתחיל להיתפס: נדב ואביהו, מנהיגי העם הבכירים הממוקמים בהייררכיה המנהיגותית מיד לאחר משה ואהרן, כבר אינם בין החיים.  .

פרשנות רליגיוזית
מותם של שני בני אהרן, מנהיגי העם מעורר הדים רבים ודעות שונות בקרב  הפרשנים לאורך הדורות. מעניינת פרשנותו של האדמור מליובאוויטש ז"ל הסבור כי דווקא קדושתם, ודבקותם הרוחנית הבלתי אנושית היא שהביאה למותם. שכן אדם, ילוד אשה, אינו מתבקש להיהפך למלאך, אלא להיפך ליהנות ולפעול בעולם הזה כאדם נורמטיבי עם רצונות, יצרים ודחפים. השאיפה להגעה לדרגה רוחנית גבוהה ולקרבת ה' אינה צריכה לפגום בהתנהגותו ובנפשו של האדם כאורגניזם. גם צדיק צריך לישא אשה ולהוליד ילדים, וגם ירא שמים מחוייב לאכול ולשתות ולשמוח. נדב ואביהו, שכאמור לא נשאו אשה, לא הולידו ילדים, ובאורח ספרטני התנזרו מכל צרכי הבסיס של האדם האנושי לא יכלו, בקונספט של העולם אותו יצר אלוהים, להמשיך ולהתקיים. שכן למרות קדושתם האמיתית וצדקותם הפנומינלית, העולם הספציפי הזה, בכדור הארץ הזה, מיועד עדיין, לאנשים בני תמותה. ולא למלאכים.

האב, אהרן הכהן הגדול, ואלישבע אשתו שהיו עדים למחזה הנורא לא ידעו את נפשם מצער. פרשנים מספרים כי אהרן האשים גם את עצמו במות בניו: "אוי לי, כך עבירה בידי וביד בני שכך הגיעתני". מנהיג העם, משה רבנו ניגש לאחיו הגדול ומנחמו: "הוא אשר דיבר ה' בקרובי אקדש" כשהמשמעות היא לדעת פרשנים היא: לא מכבר שלח לי ה' מסר בסיני לפיו עתיד הוא לקדש את הבית הזה באנשים גדולים. סבור הייתי, כך משה, כי הכוונה היא אלי ואליך, כעת מבין אני כי בניך, נדב ואביהו גדולים מאתנו. מלות הנחמה פעלו כצרי על נפשו הכאובה של אהרן והוא מקבל עליו את הדין ומצדיקו. מיד לאחר מכן פונה משה למישאל ואלצפן בני עזיאל שהיה דודו של אהרן ומבקש מהם לישא את הנפטרים אל מחוץ למחנה. מישאל ואלצפן מתקרבים אל נדב ואביהו ובחרדת קדש נושאים אותם בכותנותיהם –שכאמור, כמו הגוף, לא נשרפו - אל השטח שמחוץ למחנה ישראל.  הסיבה בה בחר משה לטיפול במתים בדודני אהרן ולא באחי הנפטרים – איתמר ואלעזר, נעוצה בעובדה כי בני אהרן הנותרים היו כהנים והטיפול בגופות אחיהם היה מטמא אותם כשהתוצאה הישירה לכך היא פגיעה בעבודת עבודת אוהל מועד. מאותו טעם מודיע גם משה לאהרן ולבניו כי מנהגי האבילות המקובלים לא חלים עליהם במקרה הזה והם מצווים להמשיך ולעבוד את עבודת הקודש באוהל מועד. העם, לעומת זאת, התעטף באבל כבד במות שני מנהיגיו "כל בית ישראל יבכו את השריפה אשר שרף ה'".

 

גורם המוות

מפני מה מתו שני בני אהרן? סביב הטרגדיה הגדולה – מות שני אחים מבחירי וממנהיגי העם מונחת תעלומה גדולה. מדוע באמת נענשו שני האנשים הללו באופן כה חמור. השאלה מקבלת משנה חשיבות לאור העובדה כי בתורה לא מפורש כל רמז או סימן להתנהגות שהביאה את סופם העצוב.

ועם זאת בקרב הפרשנים יש כמה וכמה דעות ופרשנויות

 

הקדושים בחייהם ובמותם לא נפרדו

נדב ואביהו בני אהרן הבוגרים שונים היו מהמון העם כמו גם ממשפחתם שלהם. כבר במצרים נחשבים היו האחים לפרושים וחסידים כמעט מעל לדרגת אנוש. אחיהם הצעירים נשאו נשים והולידו ילדים, והם נותרו בקדושתם ובדבקותם בבוראם. למרות גדלותם הרבה ואישיותם המונומנטלית בחרו נדב ואביהו להצטנע בקרן זווית ולא ליטול על עצמם את שררת המנהיגות. אלא שמבוקשם לא ניתן להם. כשבאו ישראל לסיני מודיע האלוקים למשה באופן חד וברור: "עלה אל האלוהים, אתה, ואהרן, נדב ואביהו ושבעים מזקני ישראל, והשתחוו מרחוק". האיזכור של נדב ואביהו מיד לאחר משה ואהרן לימד על מעמדם הבכיר לפני האלוקים, והם עלו ביחד עם אביהם, דודם, ושבעים הזקנים. שם, למעלה, מספרת התורה כי "ויחזו את האלוקים ויאכלו וישתו". פרשנים סבורים כי כוונת הפסוק מוסבת על נדב ואביהו בלבד ומשמעותו היא כי נדב ואביהו היו היחידים שהביטו אל האלוקים ממש כשמתוך עוצמת קדושתם הם ממשיכים בהתבוננות הרוחנית הזו גם תוך כדי אכילה ושתייה.

החיזיון הזה עובר בלי תגובה מצידו של הקב"ה: "ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו". הסיבה: שמחת התורה וקבלתה היתה כה גדולה שביקש הקב"ה שלא לקלקלה במות שנים מן המובחרים בעם. ועם זאת כאשר כעבר זמן, נכנסו שוב נדב ואביהו אל קדש הקדשים ובידיהם אש עצמית שיסודה אינו מלפני האל, מחליט ה' להיפרע מהם גם על הארוע הראשון בהר סיני.

 

פרשנויות נוספות

יש הסבורים כי סיבת פטירתם של נדב ואביהו מקורה בכך שהורו הוראה בפני רבם כלומר בפני משה. לדעה זו, צדקו מעשיהם של נדב ואביהו שהקריבו אש ממחתותיהם אלא שההחלטה על כך, שהגיעה ללא היוועצות ברב – במשה הובילה לאסון הקשה. קולות אחרים רואים בסמיכת פרשיית מות בני אהרן ואיסור עבודת המקדש במצב שכרות הוכחה כי סיבת המות היתה עבודתם של שני האחים כשהם שתויי יין.  פרשנות מחמירה יותר מספרת כי בשעה שהיו נדב ואביהו מהלכים אחרי משה ואהרן היו נדברים ביניהם ואומרים: "מתי ימותו שני זקנים הללו ואני ואתה ננהיג את העדה". לשאלה הרטורית הזו השיב כביכול ה' "לא תדע מה ילד יום" ונמצא אלו קוברים את אלו. אל מול הפרשנות הזו קיימת דעה קונטרסטית הרואה במות שני הבנים תגמול על מעשה העגל אותו בנה אהרן. שכן באותה שעה נגזרה גזרה כי ימותו כל ארבעת בניו של אהרן ומשה התפלל והצליח לבטל את הגזירה בחצי כלומר שני בנים בלבד. לפי טיעון זה, לא היה חטאם של נדב ואביהו עוון הגורר חיוב מיתה, אלא טריגר משמעותי המעורר את גזר הדין הישן..

 

 

הוסף תגובה

קוד אבטחה
רענן