שתי האפיזודות, המסופרות להלן, רחוקות מרחק רב אחת מרעותה, מרחק מהות, באופי ובמזג. אם הן גם דומות, לא תבחין בדמיון אגב קריאה. כי המכנה המשותף סמוי מן העין, מעיננו לפחות.
המקרה הראשון מצוי לרוב כמעט מעשה בכל יום. הוא יכול לקרות אתך (או אתי, אתנו וכו'). ידיד עוצר אותך ברחוב ומבקש ממך הלוואה של מאה שקלים. וודאי תעניק לו בחפץ לב וללא היסוס. הידיד המרוצה, רוצה לתת לך קבלה על סך ההלוואה, "כדי שתהיה בטוח". אולם אתה לבטח תסרב, אף תעלב קמעה, "וכי אני לא מאמין לך שתשלם?! אנחנו ידידים או לא?!"
במקרה השני נקלעת, אתה המלווה, להתקהלות רוגשת. במרכזה, נכה שעיניו כבו במלחמה האחרונה. פרחחי אטומי לב מתקלסים בו, בעוור הצעיר וחסר האונים. למרבה האכזריות אף הכשילוהו והוא נפל. העוברים ושבים לא יכולים לשאת זוועה זו, והם היכו את הפרחחים ב"טפול" נמרץ, יסודי ומחכים. אתה כמובן מצטרף בכל לב לזעם ההמון. הלוא גם אתה אזרח הגון.
אלו הם איפוא שני המקרים. האם אתה מבחין בקשר ביניהם? יש להניח שלא. כיצד תגיב כאשר ייוודע לך שההתנכלות לנכה האומלל והוויתור הנדיב שלך על הקבלה זהים במקורם.
אבסורד! אנו מסכימים אתך. גם לדעתנו אין כל נקודת מגע בין השנים.
***
אבל בלא כל התחשבות בתחושתנו הבריאה, קשרו חכמי התלמוד את שני המאורעות הללו למקור אחד. הם קבעו, שכשם שהפוחזים הללו פגעו חמורות באיסור של "לפני עוור לא תתן מכשול" (ויקרא יט יד) כך הביא אותך מעשה הוויתור הנדיב להכשל באותו חטא עצמו. אף כי למען האמת לא באותה עצמה.
וכך לשון קביעה זו:
"אמר רב יהודה אמר רב: כל מי שיש לו מעות ומלוה אותן לא בעדים (או בלא שטר) עובר משום לפני עוור לא תתן מכשול" (בבא מציעא דף עה,ב).
זו הקבלה מרגיזה, אך אולי יפוג הרוגז במקצת למקרא הסיפור הבא (בתרגום חופשי).
רבינא קיים את כל דברי החכמים. רצה רב אשי לבחון את יושרו ולראות אם אמנם כך הוא. שלח לו בערב שבת לפני חשכה: ישלח לי מר בבקשה סך של עשרה זהובים, שנזדמנה לי קניה של חלקת אדמה. שלח לו: יביא מר עדים אויכתוב לי קבלה. שלח לו: גם ממני אתה דורש קבלה? שלח לו: לגבי אדוני, לא כל שכן, שכן טרוד אתה בלימוד התורה, ועלול אתה לשכוח ולגרום קללה לעצמך".
הנה קצה החוט המוליך מהכשלת הסומא ברחובה של עיר, אל ה"קבלה" שסרבת לקבל. כאן מעבירים לך חז"ל תרגיל אחד מקורס הקריאה הנכונה שלהם, בו אתה למד לא רק לקרוא מלים אלא גם לחוש אותן. במקרה שלנו, עליך להבין לאשורו את המושג "עוור" ולעמוד על מלוא משמעות המלה "מכשול".
פנים רבות לעיוורון. הם מציצים אלינו מכל עבר, יום יום שעה שעה. עיוורון של חוסר דעת, הוא אסון גדול, לא פחות מאשר עיוורון הראות הפיסית. עיוורון התשוקות המשעבדות כבד מנשוא, כך הוא עיוורון החטא הקורץ, כך הוא עיוורון הנפש על ספקותיה ומבוכותיה. בכולם, האדם הוא חסר אונים מצפה לישע, והכשלון כרוך בעקביו. ועל כולם נאמר "לא תתן מכשול".
***
זהו העקרון. בחוסר הפשרה שלהם עם עקרון, ומתוך נאמנות עקבית לו, מצאו חכמים, (וכך נפסק ב"שולחן ערוך") שהמלוה בלא שטר, יוצר במו ידיו אפשורת - אמנם לא וודאית - של התחמקות מתשלום, כלומר, חטא כלומר מכשול, בפני אדם אשר מתוך חולשה ועוורון מסוגל לנצל את חסר ההוכחה להלוואה, נדיבות הלב במקרה זה, הפכה באורח פרדוקסלי, אדם אחר לרע יותר.
הגיון זה שביסוד העקרון האמור, הכתיב גם את ההלכות הבאות:
-
"ולפני עוור לא תתן מכשול - במכה לבנו הגדול הכתוב מדבר" (פירוש בן גדול מסוגל להכות את אביו, כתגמול, והאב המכה הוא שהכשיל את הבן בחטא הכבד) (מועד קטן יז, א)
-
או דוגמא האימרה (אותה מביא רש"י בבאורו לפסוק) ולפני עוור לא תתן מכשול, בפני "סומא בדבר", לא תתן עצה שאינ ה הוגנת לו, אל תאמר מכור שדך ... ואתה עומד עליו ונוטלה הימנו".
בפני סומא בדבר - שלוש מלים בהן מתומצת הנושא כולו.
אילו היה המשפט "ולפני עוור לא תתן מכשול" מנוסח ע"י המחוקק העותומני, קשה היה לחפש בו, יותר ממה שנראה במבט ראשון. אך, היות ופסוק זה בשלמותו אומר: "ולפני עוור לא תתן מכשול ויראת מאלוקיך אני ה'", כאשר האלוקים הוא המנסה, יראת האלוקים מכתיבה להאמין בעומק וברוחב המקסימליים של כל תג ומילה.
דע את יהדותך, מעריב, 30.4.76
לע"נ ישראל מנחם בן בנימין ע"ה
Please wait...