למה לא ספרת?

פרטים

אמר רבה בר בר חנה: זימנא חדא הוה קא אזלינן במדברא [פעם אחת הלכנו במדבר]
ואיתלוי בהדן ההוא טייעא [והתלווה אלינו סוחר ישמעאלי]
דהוה שקיל עפרא ומורח ליה ואמר, הא אורחא לדוכתא פלן והא אורחא לדוכתא פלן [הישמעאלי נוטל היה מעט עפר, מריחו, ולפי זה היה מסוגל לקבוע לאן מובילה כל דרך במדבר]...
ממשיך רבה בר בר חנה ומספר: אמר לי [הישמעאלי]
תא אחוי לך מתי מדבר [בא ואראה לך את מתי דור המדבר]
אזלי חזיתינהו [הלכתי וראיתי אותם]
ודמו כמאן דמיבסמי [ונראים היו כשתויי יין שפניהם צהובות, ואין צפידת המוות ניכרת בהם]
וגנו אפרקיד [ושכבו על גבם ופניהם כלפי מעלה]
והוה זקיפא ברכיה דחד מינייהו [היתה ברכו של אחד מהם זקופה כלפי מעלה],
ועייל טייעא תותי ברכיה כי רכיב גמלא וזקיפא רומחיה ולא נגע ביה [עבר הישמעאלי על סוסו, שכשרומחו זקוף, ובכל אופן לא נגע ברגלו של הנפטר, מאחר שגבוהים היו אנשי דור המדבר באופן מיוחד].
פסקי חדא קרנא דתכלתא דחד מינייהו [חתכתי את כנף הטלית של אחד מהם כדי ליטלו עמי ולעיין בו איך היה עשוי ומה הוא מספר החוטים הנדרש, שכן נחלקו בזה חכמים]
ולא הוה מסתגי לן [ומאותו מעשה הפסיקה בהמתי לזוז].
אמר לי [הישמעאלי]: דלמא שקלת מידי מינייהו [האם לקחת מהם משהו]?
אהדריה [החזירנו בבקשה]
דגמירי דמאן דשקיל מידי מינייהו לא מסתגי ליה [מאחר שמקובל אלינו סוחרי המדבר, כי הנוטל מהם דבר מה לא יכול להמשיך בדרכו].
אזלי אהדרתיה והדר מסתגי לן [הלכתי והחזרתי לאותו נפטר את פיסת הטלית, ובהמתי הואילה לזוז].
כי אתאי לקמיה דרבנן אמרו לי כל אבא חמרא וכל בר בר חנה סיכסא [כשהגעתי לפני חכמים ושחתי בפניהם את המעשה, הגיבו ואמרו: כל מי ששמו אבא (שמו הפרטי של רבה בר בר חנה) הרי הוא שוטה כחמור, וכל מי ששמו בר בר חנה הרי הוא גם כן שוטה],
למאי הלכתא עבדת הכי למידע אי כבית שמאי אי כבית הלל? [מדוע צריך היית לחתוך את כנף הטלית, האם בשביל לדעת האם ההלכה כבית שמאי או כבית הלל שנחלקו לענין מנין החוטים הנדרשים? הלא לשם כך - ]  
איבעי לך למימני חוטין ולמימני חוליות [יכולת פשוט למנות את החוליות ואת החוטים במקום, קודם שהחזרת אותם למת, ובכך לדעת את מנינם המדויק].

 
על אף שהסיפורים המצויים בדפים עג – עה במסכת בבא בתרא המכונות 'אגדתיה דרבה בר בר חנה', הן אגדות, משלים, ואליגוריות צופנות סוד ובעלות עומקים נסתרים ליודעי ח"ן, כפי שמבואר בחלק מספרות הראשונים, אי אפשר להימלט גם מראייה עכשווית, קרובה וגלויה יותר. בפרספקטיבה פסיכו – תיאולוגית כזו נעסוק כעת.
 
רבה בר בר חנה נתקל במראה מופלא, הוא מגיע למקום משכנם הסודי ביותר של מתי המדבר, דור הנפילים, שחוו את יציאת מצרים, את הנסים הגדולים ביותר עלי אדמות, את קריעת ים סוף, את המן, ואת מתן תורה. על אף התפעמותו הטבעית ממראם המופלא של הנפטרים, מבין רבה, כי לפניו ניקרית הזדמנות שלא תחזור: לחשוף את ההלכה בענין מנין חוטי הציציות. רבה שמודע לעובדה כי מחלוקת עזה נטושה בין אנשי בית שמאי לאנשי בית הלל בתחום זה, מבין, כי אם הוא יביא עדות אוביקטיבית מ'השטח' ימוגר הפולמוס, וההלכה תיקבע על פי כנף התכלת וחוטי הציציות של אותו דור קדום. 
 
אלא שאז כח מסתורי מונע ממנו להתקדם, ובן לוויתו הישמעאלי מבין מיד שרבה נטל משהו מן הנפטרים. לאחר שרבה מחזיר את כנף הטלית למקומה הוא ממהר להופיע לפני החכמים ולספר להם את ההתרחשויות. רק שתגובתם של חבריו מפתיעה בחריפותה, הם מכנים אותו בלא פחות מ'חמור שוטה'. תגובה חמורה וכואבת.
 
מדוע מכנים אותו חבריו החכמים בכינוי כה קשה, ולא מידתי לכאורה? 
מסתבר כי החכמים בתשובתם החריפה באו לבטא את אחת מאבני היסוד של תפיסת ההלכה והיהדות: פסיקת ההלכה, וממילא קיום המצוות המעשיות, נקבעים אך רק בידי בני האדם שלהם ניתנה הסמכות לכך. במלים אחרות, לאחר שניתנה התורה בהר סיני, האוטוריטה היחידה לפרשנותה, ולקביעת ההלכה היא חכמי התורה. במסגרת זו הם עשויים לחלוק האחד על חבירו, להביע דעות ולהתפלמס על נכונות המסורות, אך גם אז ההכרעה הסופית נתונה בידי מערכת כללים אותה גם קבעו הם על פי חוקי התורה. כל כח אחר, חיצוני, שמימי, או מיסטי מכל סוג שהוא, אינו בעל סמכות להתערב בעבודתם של בני האדם. 
 
זכורה בוודאי פרשיית 'תנורו של עכנאי' בו התווכחו רבי אלעזר וחכמים בדבר טהרתו של תנור מסוג מסויים. רבי אלעזר הצליח להוכיח על פי סדרה של גילויים שמימיים שכללו בין השאר גם בת קול שתמכה באופן חד משמעי בטיעונו, אך הכמים קבעו כי 'לאו בשמים היא', וכי אין כל כח בידי גורם חיצוני כלשהוא להתערב בשיקוליהם ובמערכת הכללים של החכמים כאן בארץ.
 
מכאן ברורה מאד התייחסותם החריפה של החכמים. הם הבינו כי רבה בר בר חנה מתכנן לפסוק הלכה ולשנות סדרי עולם באמצעות עזרים מן העולם 'ההוא', כלומר מנפטרים שבדרך נס שרדו אלפי שנים עם לבושם. ברור היה, כי בשעה שהיה מופיע רבה בר בר חנה עם פיסת הטלית המופלאה, נוצר היה מיד 'באזז' והמולה מסתורית – ספיריטואלית סביב אותה חתיכת בד. מלבד ההלכה שהיתה נקבעת בדיני ציצית על פי אביזר כמעט שמימי, הית הופכת גם פיסת הטקסטיל הזו לחפץ קדוש הנערץ על ההמונים. את זה חכמים לא יכלו לקבל. הם מתייחסים לרבה בר בר חנה בחומרא ואומרים לו דבר פשוט: ההלכה נקבעת רק על פי עמדות ודעות של חכמים המסתמכים על פי המסורת שבידיהם.  אילו רצית להביע את דעתך, היית סופר את החוטים שעל בגדם של הנפטרים, מצהיר כי זו דעתך על סמך בדיקותיך, והיא היתה נבחנת על פי חכמי בית המדרש באמת מידה הלכתית - אובייקטיבית, האם אפשר לסמוך על טלית מסוג כזה, האם המצב ששרר אז במדבר רלוונטי להיום, וכן הלאה.
 
מאחר שרבה לא ספר את החוטים מבינים חכמים כי הוא חפץ רק להביא את הטלית 'הקדושה' לכאן, ובעקבות כך לקבוע הלכה. צעד זה, מוכיח לדעת חכמים על ראייה שטחית ולא נכונה, ומכאן תגובם הקשה.