אילפא בראש התורן

פרטים

אילפא ור' יוחנן הוו גרסי באורייתא [עסוקים היו בלימוד התורה]
דחיקא להו מילתא טובא [מצבם הכלכלי הפך לדחוק]
אמרי: ניקום וניזיל וניעבד עיסקא, ונקיים בנפשין 'אפס כי לא יהיה בך אביון' [אמרו לעצמם: נקום ונצא לעסוק בסחורה, ובכך נקיים בעצמנו את דברי הפסוק אפס וכו']. 
אזלו, אותבי תותי גודא רעיעא, הוו קא כרכי ריפתא [יצאו שני החברים לדרך, כשבמהלכה הם התיישבו לרגלי כותל רעוע כדי לאכול את לחמם].
אתו תרי מלאכי השרת [הגיעו למקום שני מלאכי השרת]
שמעיה רבי יוחנן דאמר חד לחבריה נישדי עלייהו האי גודא ונקטלינהו שמניחין חיי עולם הבא ועוסקין בחיי שעה [רב יוחנן שמע את אחד מהם אומר לחבירו: בוא ונפיל עליהם את הכותל ונהרגם, לפי שמניחים חיי עולם הבא ועוסקים בחיי שעה]
אמר ליה אידך שבקינהו דאיכא בהו חד דקיימא ליה שעתא [ענה המלאך השני: תניח להם, שכן יש כאן אחד שתעמוד לו השעה],
רבי יוחנן שמע אילפא לא שמע. אמר ליה ר' יוחנן לאילפא שמע מר מידי? אמר ליה לא. אמר, מדשמעי אנא ואילפא לא שמע, שמע מינה לדידי קיימא לי שעתא [אמר רבי יוחנן לעצמו, מאחר שרק אני שמעתי את דברי המלאכים, לי, כפי הנראה תעמוד השעה].
אמר ליה רבי יוחנן איהדר ואוקי בנפשאי כי לא יחדל אביון מקרב הארץ [אמר רבי יוחנן לעצמו, אחזור ללימודי ובכך אקיים פסוק אחר "כי לא יחדל אביון" וכו'].
ר' יוחנן הדר אילפא לא הדר [אילפא לא חזר].
עד דאתא אילפא מליך רבי יוחנן [לימים כאשר חזר אילפא מעסקיו, ראה כי רבי יוחנן כבר מונה לראשות הישיבה. מינוי זה כונה בשם 'מלכות' מאחר שכרוך היה בכבוד וכסף].
אמרו לו, אי אתי מר וגריס, לא הוה מליך מר [שחו הבריות לאילפא: אילו היית חוזר גם אתה ללימודיך, היית ממונה אתה לראשות הישיבה, שכן חריף הנך מרבי יוחנן].
אזל תלא נפשיה באסקריא דספינתא אמר אי איכא דשאיל לי במתניתא דר' חייא ורבי אושעיא ולא פשטינא ליה ממתני' נפילנא מאסקריא דספינתא וטבענא [הלך אלפא וטיפס לראש תורן גבוה של אחת הספינות ומשם קרא להמון שהתקבצו על החוף: אם תשאלוני שאלה בתלמוד ולא אדע להשיב עליה, הריני מטיל את עצמי מתורן זה - וטובע].

על אף שאגדת חז"ל מפעימה זו, קצרה בארכה, משתרעת היא למעשה על פני תקופת חיים שלמה: אילפא ורבי יוחנן שני צורבים צעירים שקועים בלימוד התורה. הם מרגישים שמצבם הכלכלי לא מאפשר להם להמשיך ולהתקיים במתכונת הנוכחית והם מקבלים החלטה לצאת לעולם המסחר. לאחר הארוע המכונן למרגלות הכותל הרעוע, בוחר רבי יוחנן לחזור לישיבה ואילפא ממשיך ודבק בהחלטה הראשונה. שנים ארוכות מאד חולפות ואילפא חוזר ארצה ומגלה שידידו מספסל הלימודים מונה לראשות הישיבה הגדולה – תפקיד יוקרתי הכולל גם נוחות כלכלית וכבוד מלכים. וכאילו לא די בכך, באים אליו חבריו, זורים מלח על פצעיו, ואומרים לו באופן הברור והכואב ביותר: אילו רצית, יכולת אתה לשבת על הכסא המכובד של רבי יוחנן. מה עושה אילפא? הוא לא מתווכח אתם, הוא גם לא נכנס למרה שחורה או להלקאה עצמית, הוא מטפס אל קצהו של כלונס גבוה הנעוץ בספינה ומאתגר את הנוכחים אינטלקטואלית, שאלוני שאלה תלמודית בכל מרחבי הש"ס, כאשר אני מתחייב שבשאלה הראשונה בה אכשל, אטיל את עצמי למים ואטבע. ואמנם הגמרא בהמשך מספרת שאחד הנוכחים, זקן נבון, הרים את הכפפה, שאל את אילפא שאלה וזה ענה לו תשובה מלאה. 

 

 

מדוע לקח אילפא סיכון כה עצום, ושיחק עם חייו? האם, או מה הוא רצה להוכיח בזה? שגם הוא 'יודע ללמוד', ולא רק 'ראש הישיבה' רבי יוחנן? האם לשם כך 'שווה' היה לאבד את החיים, או במלים אחרות, האם מחיר הטעות העצום כל כך שווה את הוכחת הפגנת הידע? את השאלה הזו אפשר לשאול גם מזווית שונה: האם מותר היה לאילפא כתלמיד חכם, לסכן את נפשו, בעבור הצגת רפרטואר הידע הנרחב הקיים ברשותו?
 
כמה עשרות שנים קודם לכן
נדמה שכדי להבין את הסיטואציה אליה נקלע אילפא יש לחזור לראשיתו של הסיפור, עשרות שנים קודם לכן, לסדרת ארועים שגם הם לא לגמרי מובנים. אילפא ורבי יוחנן קיבלו החלטה לעזוב את הלימוד לטובת עולם העסקים. ניתן להניח כי החלטה זו לא הגיעה בקלות יתירה. היא נבחנה לעומק, נותחה מכל צדדיה ורק לאחר דין ודברים, שקילת כל ההיבטים, וסיעור מוחות, נפלה כפי שנפלה. האם החלטה זו היתה שגויה? האם לא צדקו החכמים בבחירתם? מתגובת המלאכים נדמה שאכן מדובר היה בהחלטה אומללה "מניחים חי עולם הבא ועוסקים בחיי שעה" וראויים הם להיקבר תחת גל האבנים, אלא שאם כך מדוע לא הפילו את הכותל על אילפא? הלא לו, לא 'תעמוד השעה' והוא לא יחזור ללימודיו? ובכלל מהיכן ידעו המלאכים שרבי יוחנן יחזור ללימודיו ו'תעמוד לו השעה', הלא מדובר בהחלטה הנובעת ממהלך הבחירה החופשית שהוענקה לאדם, והם, המלאכים, בוודאי לא שותפים או מודעים לה? גם רבי יוחנן מצידו, שמבין את הדיאלוג המלאכי לא משתף משום מה את רעהו הטוב בהתרחשות הרליגיוזית. מדוע?
 
תורה עם דרך ארץ
ההבדל בין אילפא רבי יוחנן, לא נעוץ ביכולת לשמוע את אותה בת קול, אלא בנכונות לשמוע אותה. שכן בין רבי יוחנן לאילפא יש פער הכרתי משמעותי בשאלת 'לימוד תורה עם דרך ארץ'. אילפא סבור היה כי התורה במובנה הרחב תוחמת גם את עולם המעשה, את ה'דרך ארץ', הכולל בתוכו כמו שהתבטא הרש"ר הירש "כל דבר הנובע ומותנה מכך שהאדם צריך להשלים את ייעודו ואת חייו בצוותא עם זולתו על הארץ ועל ידי האמצעים והתנאים הניתנים לו מן הארץ, במיוחד את דרכי הפרנסה והסדר האזרחי וגם דרכי המוסר בנימוס ובהגינות אשר חיי צוותא אלו דורשים" [סידור רשר"ה אבות ב, ב]. רבי יוחנן לעומתו הבין כי הוא בוחר בחיים תורניים נטולי אושר תענוג וכבוד, ובמלים אחרות חיים שהם 'רק תורה'. חיים אלו מיועדים אמנם לדמויות בלתי מצויות, אנשים בעלי כשרונות ייחודיים ושאר רוח נדיר, המסוגלות להתנתק ממלחמת החיים בעולם הזה ולהתעלות אל עולם הרוח, אך רבי יוחנן חש שהוא מתאים לסוג חיים זה, ועל כן הוא החליט לחזור.
 
שמעת משהו?
זו הסיבה שרק רבי יוחנן שומע את המלאכים. כבני אדם אנו חשופים לשלל קולות החולפים ליד אזנינו כל העת. ועם זאת רק חלק מאותם קולות נקלט אצלינו ומעורר את תשומת ליבנו, ולצורך הענין, אדם שיעמוד לא הרחק משני אנשים המשוחחים ביניהם לא יצליח אולי לתפוס את תוכן שיחתם, אך אם שמו יעלה במהלך השיחה, הוא יבחין בכך. לתופעה הזו קוראים בפסיכולוגיה הקוגניטיבית 'בררת הקשב הסלקטיבי' כלומר חושינו, באופן בלתי מודע, בוררים לנו את הקולות אותם אנו מעונינים לשמוע ורק הם נקלטים בחושנו האמפיריים. רבי יוחנן שדברי המלאכים היו בעצם ה'אני מאמין' הפנימי שלו, קלט היטיב את שיחתם, על אף חוסר יכולתו של אילפא לשמוע את הקולות הרוחניים. כשרבי יוחנן הבין זאת הוא לא הציע לאילפא לחזור אתו. הוא הבין כי תהום פעורה ביניהם, גישתם לגמרי סובייקטיבית, ואין מי מביניהם שצודק אובייקטיבית. גם המלאכים היו מודעים לשתי גישות אלו והם לא מפילים את הכותל על אילפא. יתירה מזו, כוונתם מראש היתה להפיל את גל האבנים רק על רבי יוחנן, שכן רק הוא זה שראוי היה להישאר מלכתחילה בבית המדרש.
 
אמונה בכל מחיר
כשאילפא חוזר אחרי שנים ארוכות לעיר מולדתו ניגשים אליו חבריו ומקנטרים אותו על בחירתו השגויה. הם טורחים להסביר לו כי אילו היה הוא נשאר על ספסל הלימודים, היה הוא מתמנה להיות ראש הישיבה. אילפא מבין את עומק כוונתם והוא מבקש להבהיר להם כי נטישתו את עולם הישיבה לא היה פעולה של חוסר ברירה או של 'בדיעבד'. הוא באמת סבור כי ניתן לשלב את עולם התורה בכריכה אחת עם עולם המעשה. יתירה מזו, הוא חושב כי כך ראוי לנהוג לכתחילה וכמו שכתב בעל השרידי אש במאמרו המפורסם על הרש"ר הירש "עלינו להטביע על המציאות שבעולם הזה את רעיונות התורה -התורה היא הצורה שצריכים להלביש על החומר שהוא העולם הגשמי- מי שניתן להשפעת ההיסטוריה וכוחות העולם הזה, מי שעוסק במסחר או במלאכה, מי שמתחתן ומוליד, רק עבורו יש משמעות לתורה".
 
הוא תולה את עצמו בראש תורן ספינה גבוה ומכריז כי הוא מוכן לענות על כל שאלה במרחבי התלמוד כשהוא מוסיף כי אם יכשל – יטביע את עצמו למוות. אילפא התכוון לכך בכל ליבו, שכן זו היתה דרך חייו ובה האמין. אילו היה נכשל ולא היה מסוגל להשיב כדבעי, הרי שדרך חייו נכשלה ואין ערך לחייו. אילפא לא נטל איפא סיכון בכך, הוא בסך הכל ביקש להבהיר ולהצדיק את השקפת עולמו, ומכאן ההכרזה, כי חיים שאינם בהלימה עם ראייה זו - אינם שווים מאומה.
 
מקורות
ברכת אברהם
ימלא פי תהלתך
סידור הרש"ר הירש
שרידי אש
פרופסור יהודה לוי תורה עם דרך ארץ  - המעיין כב
ראה עוד אצל הפרופסור ברויאר בכ"ע המעיין את דברי הרש"ר הירש באיגרתו ליום הקמת בית הספר בפרנפורט: "בית הספר מושתת על העקרון העתיק המקודש ביהדות שחכמה סוציאלית וחיים סוציאליים מחד, וחכמה דתית וחיים דתיים מאידך – לא זו בלבד שאינם מבטלים אלא את אלה אלא הם מתנים משלימים וממלאים אלה את אלה באורח הדדי ורק בהידבקם ובהתאחדם יחד ובהתמזגם אלה עם אלה הדק היטיב – יולידו את הטוב והאושר שאליו עלינו לשאוף בכל חיינו עלי אדמות".