הריאות מתנשפות, הידיים מקולפות מהחומרים, והגב כואב עקב טיפוסים אקרובטים על סולמות, כדי להגיע למרווחים שבינות לארונות העליונים לתיקרה, ולצבוע את הפינות הנידחות, שרק האישה מסוגלת בכלל לראות. למזלנו, לכל יום, יש בסוף לילה, ומתישהו, הכול, אבל הכול, נגמר. אז מה אתם עושים אחרי יום שכזה, מתרווחים על הספה? יש גם כוס קפה הפוך מנטרל סידן ליד? חמושים במסך מחשב ממול עם מאמר משעמם – "פרי או פרפרי"?
אני, אחרי יום שכזה, "רק מתחיל" את הפרק המשמעותי של עבודת יומי - אני יושב עם קולמוס וכסת וכותב את המאמר השבועי. כלומר, מאמר זה נכתב, עם חצי עין סגורה (לאט לאט, היא נגררת אחרי זוגתה שנסגרה כבר...) אז למי שיש עוד עצבים (בלתי נלאים) שיזרום איתי ויתאפק מלפהק.
הקדמה לסיפור:
אז למה אנו מתעייפים כל כך. למה הבית נכנס למשטר ניקיון וסדר, וגילוחי שכבות אבק שלוות, בנות חמישים שבועות תמימות ושקטות? מה פשר ההתנכלויות לגרגירי האבק שהפכו בין יום לאויב הלאומי של עקרות הבית? למה לפני כניסה לאחד מכל חדרי הבית, צריך קודם כל לנער את עצמנו במחבט כשר לפסח, וכשר לארבעים מלקות?
