עם נבל ולא חכם | הרב עזריאל יונה

• הדפסה
• דואל

אדם הלך בדרך  ומצא תינוק מוטל באשפה ללא כסות לעורו, רעב וצמא. ריחם עליו האיש אסף אותו לביתו וגידלו עד שהגיע לפרקו. אז שידך לו בת ממשפחה מכובדת ואף הבטיח לו שיתן לו סכום כסף נכבד לנדוניא.

 

לפני החתונה וארגון הנדוניא ניגש האיש לחתן והגיש לו מתנה שעון יקר ערך. אלא שהחתן בעל גאווה היה ואמר למיטיבו כי לדעתו מגיע היה לו שעון יקר יותר. השיב לו האיש שאמנם מתכנן הוא לקנות לו בעתיד שעון יקר יותר אך לעת עתה מספיקה ידו לשעון זה.

החתן לא קיבל את הדברים והחל לריב עם מגדלו. לטענתו מגיע לו שעון יקר יותר. הצעקות הקהילו אנשים והם שהבינו במהירות במה מדובר אמרו לחתן כי אינו אלא שוטה וגם נבל.

 

נבל, מפני שאין לו הכרת הטוב בפני מי שגידל אותו, והוא מעז להציף פנים אל האיש שכל חייו טרח עבורו, אבל גם שוטה מאחר שהוא מתווכח עם האיש שהבטיח לתת לו נדוניא, כעת גם את הנדוניא הוא לא יקבל.

 

סיפור זה אינו אלא משל המתאים היטיב לימים אלו של תשובה, ימי הרחמים והסליחות.

 

האדם מקבל מהקדוש ברוך הוא כל כך הרבה טוב, גם אילו היה חי אלף שנים לא היה מצליח להשיב לקדוש ברוך הוא מעט מן הטוב אותו העניק לו, וכמו שנאמר 'אילו פינו מלא שירה כים אין אנחנו יכולים להודות'.

 

מן הבחינה הזו האדם עלול להיות נבל.

 

אך האשם שאינו שב בתשובה הוא גם שוטה, שכן אילו היה זוכר מה צפון לו לעולם הבא לא היה ממהר לאבד אותו בכזו מהירות.

לא רק בעולם הזה הוא עלול להפסיד בעקבות החטאים, אלא גם את הנדוניא – את השכור הצפון לצדיקים לעתיד לבא.

 

זו כוונת הפסוק בדברים "הלה' תגמלו זאת  - עם נבל ולא חכם" שכן כאשר אדם מתרחק מה' הוא גם נבל וגם לא חכם.

 

תשובה הופכת את כל העוונות לזכויות כידוע, ואז זוכה אדם להיות גם הגון, וגם חכם.