מהי חירות אמיתית? | אליעזר היון

פרק ו משנה ב

אמר רבי יהושע בן לוי,  
בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב ומכרזת ואומרת:  
אוי להם לבריות מעלבונה של תורה. שכל מי שאינו עוסק בתורה נקרא נזוף,  
שנאמר נזם זהב באף חזיר אשה יפה וסרת טעם. 

ואומר: "והלחת מעשה אלהים המה והמכתב מכתב אלהים הוא חרות על הלחת".

 
אל תקרא "חרות" אלא "חירות", שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה.  
וכל מי שעוסק בתלמוד תורה הרי זה מתעלה,  נאמר: "וממתנה נחליאל ומנחליאל במות".

 

הבעל שם טוב [מייסד החסידות, חי במאה ה 18] מצביע על הפרדוקסליות שבענין בת הקול הזו שיוצאת: מדוע אין אנו שומעים אותה, בכל יום, ואם היא כזו שאין אנו מסוגלים לשמוע אותה מדוע היא בעצם יוצאת?

ובכלל סוף דברי המשנה נראים כאינם שייכים לראשיתה, "אל תקרא "חרות" אלא "חירות", שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה", האם ההיפך מעלבון 'עלבונה של תורה' הוא תחושת חירות 'בן חורין'?

נראה, שאותה בת קול אכן אינה בת קול במשמעות פיזית- אקוטית, בת הקול שעליה מכריז התנא היא בת קול הנובעת מנפשו של האדם, מן 'קול פנימי' הבוקע כל יום מחדרי הלב ואומר 'אוי להם לבריות מעלבונה של תורה'.
 

אמנם עדיין צריך להבין מהו אותו קול פנימי, ומדוע הוא מופיע.

 

רובינזון קרוזו

 

רובינזון קרוזו גיבור הרומן הקלאסי של דניאל דפו, היה ימאי שבעקבות סערה שבה נטרפה אנייתו נקלע רובינזון כניצול היחיד לאי בודד שם חי עשרים ושבע שנים. במהלך שהותו שם הוא גידל עזים זרע שדות תירס, ייבש ענבים לצימוקים, היה בעל חתול, כלב, תוכי, עישן במקטרת להנאתו ועוד דברים רבים אחרים שלא היינו חושבים שיהיו לאדם שנקלע לאי בודד.

 

האם רובינזון היה אדם חופשי? נדמה שיותר חופשי ממה שהיה, לא קיים, רובינזון לא היה כבול לתקני שלטון לנורמות חברתיות, והוא 'לא היה חייב חשבון' לאף אחד, ואף אוכל לא חסר לו. רובינזון עצמו מתאר את מצבו. "מאחר שלא חסרתי מזון, ואפילו מזון משובח ובעיקר בשר עזים, יונים וצבים. אם להוסיף את הצימוקים, לא היה שוק לידנהול עשוי לערוך שולחן נאה יותר... מזוני ניתן בשפע וכלל גם מטעמים".

 

ובכל זאת האם מצבו של אותו ניצול הוא מצב אידיאלי, או במלים אחרות: כמה מאתנו היו מוכנים להתחלף עם רובינזון קרוזו?

 

 

תיאוריית ההגשמה העצמית

 

במקביל להתפתחותן של האסכולות הקוגניטיביות בפסיכולוגיה המודרנית צמחה דרך חדשה הקרויה "הפסיכולוגיה ההומניסטית" שהדמויות הבולטות היו קרל רוג'רס ואברהם מאסלאו. לשיטתם בכל אדם קיים צורך של הגשמה עצמית או מימוש הפוטנציאל לצמיחה אישית. הצורך הזה הוא מולד ומובנה באדם בדיוק כמו הצורך במזון להדחיק רעב והצורך בחברה כדי להימלט מן בדידות. לפי דעת הזרם הזה פתולוגיות רבות נוצרות מחוסר יכולת של האדם להכיר בצורך הזה מה שמתבטא בחוסר יכולתו "לקחת אחריות" על חייו ולמלא את ייעודו העצמאי, או במפריעים המונעים את הצורך הזה להתפתח כמו צרכים פרימיטיביים יותר, הורים, סביבה וכו'.

 

אפשר למצוא את מדרג הצרכים הזה בכל אדם ובכל חברה, לדוגמה, אדם העובד לפרנסתו כמשורר רואה את ההגשמה העצמית שלו ביצירותיו הספרותיות, אולם במקביל קיימים בו צרכים נוספים, ניתן לצפות שאם למשל לאותו משורר לא תהיה פת לחם לאכול הוא לא יהיה מסוגל להתעמק בכתיבת שירים והצורך הבסיסי ההישרדותי יניע אותו למצוא כל עיסוק שעשוי להמציא לו מזון, מאידך לאחר שהשיג המשורר הנ"ל את מזונו מתעורר בו מן צורך להגשים את מה שהוא חש שהוא השאיפה המימוש העצמי שלו, כשלצורך העניין הוא שירה, והוא לא יהיה מסוגל או יתקשה מאד להמשיך לעסוק בעיסוק המרחיק אותו מהמטרה.

 

בהסתברות די גבוהה ניתן להניח כי רובינזון קרוזו לא חש שהוא מממש את העצמי שלו ואילולי ששת אותו יליד נבער ועובד אלילים שפגש באי ושאתו ניהל וויכוחים תיאולוגיים ממושכים, ספק כיצד היתה נשמרת שפיותו וכיצד היתה מסתיימת העלילה.

 

 

בת קול פנימית-חירות

 

כאשר התנא מכריז על בת קול היוצאת מהר סיני ומתרה כי 'אוי להם לבריות מעלבונה של תורה' הוא מכריז על אותו צורך פנימי הטבוע בו באדם למימוש העצמי הרוחני שלו שמתבטא בחיים של תורה וקבלת עול מצוות, מעבר לצרכים ההישרדותיים האבולוציוניים, הצורך הזה מנסה לפרוץ מתוך האדם ולמלא את ייעודו או את הגשמתו העצמית, אם האדם אינו מקשיב לקול הזה הרי הוא כולא את אותה רוח- את אותו צורך עצמי שלו, העצמי האמיתי הזקוק למשמעות מאבד את קיומו והוא נופל טרף לרצונות לציפיות האחרים ומכאן דברי התנא: אל תקרא "חרות" אלא "חירות", שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה.

 

 

מהי המעלה האמיתית של בן החורין על העבד?

 

הקונספציה המתוארת כאן עם שלל מקורותיה ודוגמאותיה המגוונות  מוצאת את עצמה, לדעתי, במלים הכל כך יפות של הרב קוק בהקדמתו להגדה של פסח [וגם בספרו עולת ראי"ה]

 

ההבדל שבין העבד לבן חורין אינו רק הבדל מעמדי, מה שבמקרה זה משועבד לאחר וזה בלתי משועבד, אנו יכולים למצוא עבד משכיל שרוחו מלא חירות, ולהיפך, בן חורין שרוחו רוח של עבד. החירות הצביונית היא אותה רוח נישאה שהאדם וכן העם בכלל מתרומם על ידה להיות נאמן לעצמיות הפנימית שלו וכו', משא"כ בבעל רוח של עבדות, שלעולם אין תוכן חייו והרגשתו מאירים בתכונתו הנפשית העצמית, כי אם במה שהוא טוב ויפה אצל האחר השולט עליו איזה שליטה שהיא, בין שהיא רשמית בין שהיא מוסרית, במה שהאחר מוצא שהיא יפה וטוב.

 

ובמלים שלי. חרות אינה רק העדר כליאה חוסר שעבוד וכדו' כי אם ביטוי לכוחותיו ויכולותיו הפנימיים הטבועים בו, לא מה 'שטוב ויפה אצל האחר השולט עליו' כשלשונו של הרב קוק אלא 'להיות נאמן לעצמיות הפנימית שלו. 
 
 

 

מקורות:

 

הרב קוק בהקדמה להגדה של פסח

 

עולת ראי"ה חלק ב, עמ' רמד-רמה:

 

רובינזון קרוזו הוצאת כרמל, תקציר Virginia Morrison

 

מאסלאו. אישיות ומוטיבציה. אישיות תיאוריה ומחקר או"פ

 

רוג'רס שם

 

Image

 

 

תגובות   

+2 #1 בקשר לדבי הרב קוקראובן 2008-04-19 01:25
ההגדה, וכן חלקים נרחבים מעולת ראיה, הם בעצם מקבץ של דבריו.
את המקור לדברים אלו, ועוד דברים רבים בקשר לחרות של הרב קוק ניתן למצוא בספר מאמרי ראיה, המבא את דבריו ככתבן..
חג פסח כשר ושמח.

הוסף תגובה

קוד אבטחה
רענן