יהודה ויוסף - מח ולב | עלון בית דוד

ויגש אליו יהודה, ויאמר בי אדני, ידבר נא עבדך דבר באזני אדני (מד, יח)
 
כי הנה המלכים נועדו עברו יחדיו - זה יהודה ויוסף (מדרש )
 
במבט שטחי נראה שיהודה ניגש אל יוסף בהכנעה, כמי שערב אישית לשלומו של בנימין; הוא זה שיצטרך לתת דין וחשבון לאביו, והוא לבדו ישא בתוצאות הכשלון. מדברי המדרש שהוזכר אנו למדים, שחז"ל ראו את מה שאירע כאן באור אחר. פגישתו של יהודה עם יוסף היתה "פגישה מלכותית". יהודה מייצג את המלוכה בישראל, נועד עם יוסף שאף הוא נקרא מלך. 
 
משמעותה של שיחה זו היתה מעל ומעבר למשא ומתן על גורלו של בנימין. חשיבותה של הפגישה היתה בעצם קיומה. כאן נפגשו יחד שני אנשים שייצגו באישיותם שתי תכונות יסוד. כל אחד השפיע מפנימיותו על רעהו, וכתוצאה מן ההשפעה ההדדית נתמזגו שתי הבחינות והיו לאחד בבנינו של כלל ישראל. 
 
המדרש אומר כאן: "מים עמוקים עצה בלב איש, ואיש תבונות ידלנה, משל לבאר עמוקה מלאה צונן, ולא היתה בריה יכולה לשתות הימנה, בא אחד וקשר נימה בנימה וחבל בחבל ודלה ממנה ושתה, התחילו הכל שותים הימנה; כך לא זז יהודה משיב ליוסף דבר עד שעמד על לבו". יהודה הצליח בשיחה זו להגיע לפנימיותו של יוסף, לתכונות נפשו היסודיות והפנימיות ביותר, והוא דלה מהם, שתה מהם, הושפע מהם והפך אותם לחלק מאישיותו.
 
גם יוסף חדר אל נפשו של יהודה, והושפע על ידו באופן דומה. בזוהר הק, מצאנו את המדרש הנ"ל בהיפוך השמות: "מים עמוקים עצה בלב איש, דא יהודה, ואיש תבונות ידלנה, זה יוסף". אין כל סתירה בין שני המדרשים; ההשפעה היתה הדדית, כל אחד מהם הושפע על ידי חבירו.
 
מה הן תכונות אלה שהתמזגו כאן, וכיצד השפיע הדבר על עתידו של עם ישראל ?
 
הרמב"ם בהלכות מלכים הגדיר את מהותו של מלך בישראל המלים הבאות: "על הסרת לבו הקפידה התורה, שנאמר לא יסור לבבו, שלבו הו א לב כל קהל ישראל". "לב" - זוהי תמצית המלוכה; המלך מייצג את בחינת הלב בגופו של העם. מי, אם כן, הוא בבחינת ה "מח" של כלל ישראל? אלה הם תלמידי החכמים, גדולי התורה ששכלם הוא שכל התורה, שמוחם נזדכך בעמל התורה.
 
המח והלב, שניהם שולטים על האדם, אך שונים הם זה מזה. המח שהוא מושב השכל פועל לפי צו ההגיון. ההגיון עשוי כברזל, רק האמת היא מורת דרכו; שכלו של אדם כשלעצמו אינו מתפעל מלחצים ואילוצים חיצוניים, הוא לא ישנה את דרכו לעולם. לא כן היא תכונת הלב, הלב פועל על פי הרגש, הוא נתון להשפעות מבחוץ, והשפעות אלה גורמים לשינויים תמידיים בלבו של אדם, הן לטוב והן לרע.
 
אצל יוסף מצאנו את תכונת השכל באופן בולט. הוא עמד בנסיונות קשים, חי בסביבה שכולה טומאה ומיאוס, מבלי שהדבר ישפיע עליו: "ותשב באיתן קשתו". יוסף הוא זה שזכה לכתר תורה, ולכן מדתו היא "הצנע לכת", צדקתו אינה נראית מבחוץ, מבחוץ לא ראו אלא את יוסף שהוא "יפה תואר", מסלסל בשערו, ואילו את מעלותיו השכיל להחביא בתוך תוכו, משום שהשכל הוא מופשט מכל דבר חיצוני.
 
לעומת זאת, מצאנו אצל יהודה את בחינת הלב. 
 
"וירד יהודה מאת אחיו ," הוא ירד מגדולתו וממעלתו, בעקבות מכירת יוסף; ומאידך "צדקה ממני", הוא היה מסוגל לחולל מהפך, לחזור בתשובה ולהודות על האמת. בזכות טוהר לבו הוא זכה לכתר מלכות.
 
המח והלב משלימים זה את זה. כשכל אחד פועל בפני עצמו, הם עלולים לגרום לחורבן; השכל שאינו נכנע בפני אחרים, לעולם לא יחזור בתשובה, רק הלב מסוגל להכנע לפני בוראו. הלב שהוא רך מטבעו לא יוכל לעמוד בנסיון בעת מבחן, הוא מושפע על ידי כוחות הרע, עם כל רצונו לעבוד את ה . ' מי שיודע למזג בתוכו את המח ואת הלב, ולתת לכל אחד את מקומו הנכון, הוא העובד את ה' בשלמות.
 
בבנינו של כלל ישראל יש צורך במח ולב. יש צורך במח שיכוון את הדרך, ויש צורך בלב שישמור על השכל לבל ישלוט שליטה ללא מיצרים; בחינת "יוסף" ובחינת "יהודה , " הם המרכיבים החיוניים בחיי העם. דוד המלך מיזג בתוכו את שתי התכונות: עליו נאמר "עדינו העצני", כשהיה יושב ועוסק בתורה היה מעדן עצמו כתולעת, ובשעה שיוצא למלחמה היה מקשה עצמו כעץ (מועד קטן טז:). גם לעתיד 
לבוא, משיח בן יוסף הוא המכין וסולל את הדרך למשיח בן דוד משבט יהודה.
 
כאן כשנפגשו יהודה עם יוסף, נתמזגו לראשונה שתי התכונות, כאן, השפיע יהודה על יוסף בבחינת , "לב" ויוסף השפיע על יהודה בבחינת "מח". גם לאחר מכן נשארו כל אחד בבחינתו ובתכונתו: בחינת הלב נשארה אצל יהודה כתכונה יסודית, ובחינת השכל המשיכה להיות אופיינית ליוסף. אך קיומה של ההשפעה ההדדית שהתחילה עתה, כשנגש יהודה אל יוסף, הבטיחה את הצלחת כל אחד מהם, כל אחד בדרכו הוא.
 
(ע"פ שם משמואל)

הוסף תגובה

קוד אבטחה
רענן