שאלה של אחריות | הרב עזריאל יונה

• הדפסה
• דואל

הרעב הגדול שפקד את המצרים הוביל אותם להתחנן לפני אדון הארץ – יוסף ללחם וגם להציג בפניו הצעות מרחיקות לכת:

קְנֵה אֹתָנוּ וְאֶת אַדְמָתֵנוּ בַּלָּחֶם וְנִהְיֶה אֲנַחְנוּ וְאַדְמָתֵנוּ עֲבָדִים לְפַרְעֹה [מז, יט].

האם קיבל יוסף את הצעתם? מדייקנות בלשון המקרא אנו מגלים כי הוא סירב להצעתם:

וַיִּקֶן יוֹסֵף אֶת-כָּל-אַדְמַת מִצְרַיִם לְפַרְעֹה כִּי-מָכְרוּ מִצְרַיִם אִישׁ שָׂדֵהוּ [שם, כ].

כלומר יוסף ניאות לקנות מהם את אדמתם, לא את גופם. דיוק זה מופיע בפירוש הרמב"ן לתורה. למה לא נעתר יוסף להצעת מכירת הגוף?

הנה בעל אור שמח:

אולם יוסף שנא מאד את קנין העבדות, להיות שליט אדם באדם לרע לו, לכן אמר ויקן יוסף.. את כל אדמת מצרים... אבל לא אותם לעבדים. רק הארץ תהיה קנויה לפרעה והם יהיו קנויים לשעה, להיות עובדים עבור לחמם, ולהיות שכירי ימים לעבודת שדה, ולכן אמר יוסף: "הן קניתי אתכם היום", פירוש לזמן.

יוסף אם כן ביקש להתרחק מכל סוג של קנין גוף הזולת. מה שלא ברור הוא מדוע המצרים הציעו זאת, האם הם היו כל כך נואשים? לנחמה יש הסבר פסיכולוגי מעניין. כאשר אדם נמצא במצוקה, גובר אצלו היצר המבקש ממנו לפרוק מעצמו את עול האחריות לעצמו, לפרנסתו ולפרנסת בני ביתו, להשליך את יהבו על הממונה עליו, על מפקדו, על המנהיג. הוא, כלומר המנהיג, יחשוב, הוא יצוה עלינו והוא יפרנסנו.

על פי שני הפרשנים הללו נמצא שבין יוסף למצרים לא הוחלפו רק הצעות במסגרת משא ומתן, אלא הועברו כאן שתי תפיסות עולם תרבותיות, ושאת שלו ניסה יוסף להעביר.

על האדם להיות אחראי לגורלו, לדאוג לעצמו לפרנסתו ולפרנסת בני ביתו. אל לו להסתמך על הרשויות, על ההנהגה, על כך שיש מי שדואג.

אפשר שזו הסיבה שיוסף, חרף הלאמת הקרקעות מעניק למצרים הסדר כלכלי חסר כל היגיון: הם יקבלו ארבע חמישיות מן הקרקע, ובעל הקרקע כלומר המלך פרעה רק חמישית

מכאן גם סיומה של פרשיה זו באקט שלפי דברים אלה, מקבל אינטונציה לעגנית וביקורתית:

רַק אַדְמַת הַכֹּהֲנִים לֹא קָנָה  כִּי חֹק לַכֹּהֲנִים מֵאֵת פַּרְעֹה וְאָכְלוּ אֶת-חֻקָּם אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם פַּרְעֹה עַל-כֵּן לֹא מָכְרוּ אֶת-אַדְמָתָם [שם, כב].

הכהנים של מצרים הם סמל מובהק לאי נטילת אחריות והישענות על הרשויות ועטיני השלטון. הם אינם צריכים לעשות מאום, והאדמות נותרות בידיהם. אצל עם ישראל לעומת זאת הכהנים מהווים סמל להקרבה, מסירות לתפקיד וחובה. זו הסיבה שאין לא מורשים לנחול קרקעות: לֹא-יִהְיֶה לַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם כָּל-שֵׁבֶט לֵוִי חֵלֶק וְנַחֲלָה עִם-יִשְׂרָאֵל אִשֵּׁי ה' וְנַחֲלָתוֹ יֹאכֵלוּן [דברים יח,א].

הכהנים שמפעילים כידוע את בית המקדש, את עבודת הקרבנות, ואת ערי מקלט או במילים אחרות את החלק הרוחני שבעם זכאים לקבל רק תרומות ומעשרות לצרכי קיום, שכן "ה' הוא נחלתם", אין להם בסיס כלכלי איתן המסיר מהם אחריות.

מכאן אומר רש"ר הירש, הוכחה ניצחת נגד הטענה כי משה רבינו למד את 'חכמתו' המדינית והדתית מהמצרים בקרבם גדל. מוריו של משה רבינו היו כהני מצרים, בעלי האחוזות וההכנסה החודשית מטעם המדינה. אבל משה רבינו, בן שבט לוי, לא רק שנשא על שכמו את משא העם ולא זכה להיכנס לארץ, אלא גם לו היה זוכה להוביל את העם אל הארץ המובטחת, לא היה זוכה בה ולו בפיסת קרקע זעירה.