"ביש מזל" היה יעקב, מהרגע הראשון. עודו צעיר הסתבך (בעצת אמו) עם אחיו עשו, בפרשת הברכות של יצחק אביו ונאלץ לברוח המן הבית אל... דודו הנוכל, לבן. גם שם לא שפר גורלו, עשקוהו, רימוהו ככל שרק אפשר, יותר מעשרים שנה, עד אשר ברח אל... זרועות אחיו. קבר את אשתו האהובה על אם הדרך. הסתבך עם ביתו דינה בשכם, ועם מעשי התגמול של שמעון ולוי. גם בכורו ראובן הסב לו צער.

 

אולם בכל אלה לא די. עדיין ארבה לו ההפתעה הגדולה. במו ידיו שלח את בנו האהוב, את ילד שעשועיו, יוסף, אל הדרך שממנה לא שב. עתה הוא יושב בבית ומשחזר לעצו את רגעיו האחרונים עם ילדו. הוא שומע את קולו הצעיר, בן השבע עשרה, האומר לו "הנני", שעה שהוא יוצא לשליחות "הבלתי נעימה", בהיותו מודע ליחסיו עם אחיו. "הנני" מהדהדת המילה ללא הרץ בחלל הבית, והמחשבות זורמות ואיתן הדמעות.

 

"המחשבות" מספקות תעסוקה מלאה לכל המשפחה. האחים המנסים לשווא, לנחם את אביהם המתאבל, ויסורי המצפון "אוכלים" אותם ללא הרף. ראובן, עדיין טרוד במחשבות, על הבעיה האישית שלו, הרמוזה בפרשה הקודמת (בראשית ל"ה, כ"ב). יהודה שהודח ממשפחתו, מנסה לשקם את חייו ולשאת אשה, משכל את שני בניו בזה אחר זה. ובמרחקים מתייפח יוסף, הילד היתום מאמו, אשר איבד גם את אביו האהוב. מתהלך ערירי במסדרונות הארוכים של ארמון השר, בודד ואכול לגעגועים.
 

***
 

כולנו היום, חכמים יותר. אנו כבר יודעים את ה"סוף". את ה"הפי אנד". למדנו לדעת שהפרשיה העצובה הזאת , הוליכה את יוסף לתפקיד ה"גיבור". האיש שהציל את העולם מחרפת רעב. שהקנה למצרים את מקומה בהיסטוריה, שהושיע את משפחתו ממוות, שהגשים את כל "חלומות" ילדותו. זה היה המעגל הראשון.

 

כיום אנו "חכמים יותר", הוספנו הרבה דעת. מאוחר יותר, מאות שנים אח"כ, נפרמו קורים נוספים בתעלומת המסתורין, נפרץ מעגל שני. הסיפור המשפחתי הכאוב, היה בפרספקטיבה היסטורית, החוט המקשר, בין הודעת ה' לאברהם "ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם" (בראשית טו), לבין גלות מצרים, שהכשירה את העם היהודי לתפקידו ולמעמדו בעולם.

 

אבל עדיין נותרו שאלות פתוחות. כמו למשל: לשם מה נדרשה מנת הסבל המשפחתית?

 

השאלות הפתוחות מלמדות, כי טרם נפתרה החידה כולה, ולא כל מעגליה נחשפו. מסתבר שעדיין קיים מעגל גדול יותר, שרק חלק ממנו החל להתבהר, בעזרתם האדיבה של חז"ל. וכה אמרו:

"כי אנוכי ידעתי את המחשבות אשר אנוכי חושב עליכם נאום ה', מחשבות שלום ולא לרעה, לתת לכם אחרית ותקוה". (ירמיהו כ"ט). שבטים היו עסוקים במכירתו של יוסף בשקו ובתעניתו. ראובן היה עסוק בשקו ובתעניתו, יעקב היה עסוק בשקו ובתעניתו. יהודה היה עסוק ליקח לו אשה. והקדוש ברוך הוא היה עוסק: בורא אורו של משיח (בראשית רבה פ"ה).
 

***
 

פתאום מסתבר, שאותם ימי אפלה, הבשילו לא רק את יוסף "הגיבור הרשמי" המפורסם, אלא, גם גיבור אחר "גיבור בלתי רשמי": יהודה. שמלוא גבורתו עדיין לא נחשפה, ופרשת גדולתו טרם הבשילה סופית. באוצן שנות טרגדיה, נולד ליהודה ולתמר בנם פרץ, ושושלת המלכות בישראל ששמה, דוד, ושמה הנוסף: "משיח".

"משיח" - שאינו רק מתנה משמים. תקוה סתומה ועלומה לאחרית הימים. "משיח" בשר ודם, שדמותו עוצבה במבחנים מדכדכים, דוקא בעטיה ובאמצעותה של הטרגדיה המשפחתית.

 

עשרים ושתים שנות הסבל הנורא, היו המבחן המעשי , ה"טסט" שהעלה את יהודה, כמבטא את אורו של משיח.

 

שלא כמו יוסף, לא נולד יהודה לאשה האהובה, לא היה בן זקונים, לא עשו לו כתונת פסים, לא היה "איש מצליח", ושיכל בזה אחר זה את אשתו ושני בניו. יהודה מעד במבחנו הראשון, כאשר הציע למכור את יוסף לישמעאלים, במקום להחזירו לאביו. שלא כמו יוסף ואשת פוטיפרע, דומה כי נכשך גם במבחנו השני, בפרשת תמר כלתו, שבה הוכפש שמו.

 

למדנו איפוא, שלא תמיד ההצלחה היא המסמלת את המנהיגות האידאלית בישראל. להיפך, המעידה והכשלון, הם אבן הבוחן למנהיגות. ההתנהגות בעת משבר והמסקנות הנכונות בעתיד, בהם נבחן המנהיג, ומהם נוצר המושיע.

 

מפני מה זכה יהודה למלכות? שאלו חז"ל (תוספתא ברכות פ"ד), ותשובותיהם מציירות בדקדקנות את תוי פניו של יהודה ושל המשיח גם יחד. לא הכל ניתן לחשיפה, ובוודאי שלא במסגרת זו, אולם ניתן להעלות כאן מעט מן האור, אותו גילו חז"ל כאורו של משיח.
 

***
 

יהודה, היה זה שמנע את אחיו מלהמית את יוסף באומרו: "מה בצע כי נהרוג את אחינו וכסינו את דמו לכו ונמכרנו לישמעאלים". יהודה עמד לבדו והביע במפורש את סלידתו משפך דם. אחד מול הרבים, המצליח לשכך חימה, ולהציע אלטרנטיבה, מתקבלת על הדעת, גם אם אינה אידיאלית - כמנהיג אמיתי. (למרות שמעט מאוד, עדיין מובן בפרשה סתומה זו).

 

יהודה היה זה שפלט שתי מילים איומות, מול תמר כלתו המוצאת להישרף בפקודתו, שלא הלך להסתתר מאחורי סיפורים והתחמקויות, שלא ביקש פסק זמן, וקרא בגלוי "צדקה" (תמר) "ממני" (היא הרה). ונותר מבוייש ונכלם לעיני כל ההיסטוריה. (ומאותן נסיבות מביישות נולדה למעשה, שושלת מלכות ישראל).

 

יהודה היה זה, האיש שבפרשת השבוע (ויגש) מתגלה באור נוסף. האיש שהסיק את המסקנות הנכונות מן הכשלון הראשון. האיש שלמד את הלקח הנכון מפרשת יוסף, ומסבל אביו, ובתחושת אחריות ומנהיגות, ניגש לעשות את החשבון האחרון עם "צפנת פענח" - המושל המוזר של מצרים, שסיבך את המשפחה בצרתה האחרונה, ועמד לגזול את בנימין מחיק המשפחה.

 

הוא למד את הלקח, ועתה היה נכון, למסור את עצמו, את חירותו, את מעמדו, ולהיות עבד מושפל במצרים, ובלבד שאחיו הקטן בנימין ישוב הביתה.

 

אמת, הוא היה ערב באופן אישי לאביו על שלום בנימין. אבל איזה תוקף יש לערבות כאשר הנסיבות השתנו. מי שיער שבנימין "יתפס" בגניבת גביע המושל, מי חלם שתיפרש מלכודת שכזו.

 

מסתבר שליהודה היו מסקנות אחרות. יהודה כמנהיג, ידע להפיק לקחים מכשלונות. הוא למד על בשרו מה זה שכול. הוא ידע מה היא אהבהת אב. הוא לא היסס לרגע, לא התיעץ עם אחיו, ובמלוא קומתו ניצב מאחורי הבטחתו-ערבותו לאביו האומלל, והתנדב לבלות את אחרית חייו, הרחק מילדיו ומשפחתו, בבור האפל של העבדות. שו נסיבות לא תהווינה מפלט ממילוי הבטחותיו. שום "טעות" לא תאפשר לו לראות שנית במצוקתו הנפשית של אביו. הוא לא היה "גאון" לא איש מצליח, אלא איש שלמד מכשלונו. ומן המעט אתה למד על הכלל.

 

ניצוצי "אורו של משיח" בחיי יהודה, נתגלו ויכלו להתגלות, רק בנסיבות הטרגיות של המשפחה האומללה. באותם ימים של דכדוך ומצוקה, שעה שכולם עסקו בשקם ותעניתם, עוסק היה הקדוש ברוך הוא בבריאת אורו של משיח.

 

כי עם כל הכאב, דוקא הטרגדיה והאסונות הם המצמיחים אורות, הם המאפשרים לאנשים הנכונים לעלות ולהנהיג לעלות ולהושיע. אפשר לשאול, למה? מתר לא להבין, מדוע? אבל הן אמרנו, כי טרם נסגר המעגל האחרון בפרשה ההיסטורית העגומה- העתיקה ובת ימינו. עדיין עוסק הקב"ה בבריאת אורו של משיח, ולמי שתהיה סבלנות, כזו שהיתה ליעקב, כזו שהייתה ליהודה, כזו שהייתה ליוסף, כזו שהייתה לאחים, כזו שהייתה לכל דור העבדים - תהיה גם התשובה.

 

ובינתיים, המצוקה, כל מצוקה, היא בית היוצר לאורו של משיח.